מנדלי מוכר צ'ייסרים

"מנדלימוס" שוכן בבניין ותיק ועתיק בפינת הירקון ומנדלי מוכר ספרים בתל אביב, בדיוק מול ה"מולי בלום" הבלתי ניתן לעצירה. הגענו אליו כבר בתשע בערב של אמצע שבוע, כך שלא התפלאנו לגלות שאנחנו לבד. ברמן צעיר וחייכן שאל לשמנו ואמר לנו שעשינו טוב שהגענו מוקדם, כי עוד רגע הולך להתמלא: יש כמה ימי הולדת. בימים רגילים אנחנו שונאים ימי הולדת, אבל כשיש אלכוהול בסביבה הם לא מפריעים לנו כלל ועיקר; אלכוהול, כבר נאמר, משפר הכל.

המקום גדול יותר ממה שהוא נראה במבט ראשון, אחרי שעוברים את וילון הבד השחור. יש בו בר גדול שמכיל בנוחות 25 שותים ונחצה במרכזו על ידי מעמד הבקבוקים, כמה שולחנות, קומת גלריה קטנה ומרפסת עם בר משלה. בלי ללמוד שלוש שנים, אני מנחש שהעיצוב הוא מה שמעצבי פנים היו מכנים אקלקטי־מודרני. אבל הוא עובד: הרבה עץ בהיר, תקליטים ישנים על הקירות, תפריטים שמודבקים על ספרי ילדים, קירות צבועים בכחול, קירות מבטון חשוף, קירות מלבנים חומות, אלף מנורות ושעון אורלוגין ליתר ביטחון. במרפסת ניצבים עציצי ענק. ברקע מתנגנת בווליום סביר מוזיקה ישראלית כמו הג'ירפות, שמתחלפת במוזיקה לא ישראלית שאני לא הכרתי, אז בטוח שהיא היתה מגניבה.

"סליחה, אתם מוכרים שרוולים?" (צילומים: יאיר נוימן)

הזמנו שני חצאי גולדסטאר ב־26 שקל כל אחד, שהגיעו בלי מספיק קצף אבל עם מספיק בשביל לא לעשות עניין. הספיריטים במחירים לא מאיימים (48 שקל לג'וני שחור, 49 שקל לגלנפידיך 15), אז הזמנו גם כאלה.

קבוצת הבעלים הצעירה והרמת־השרונית של המנדלימוס הצליחה לקדם את המקום לא רע בכלל בשבועות הספורים שהוא פתוח, וגם בערב שהיינו שם הוא התמלא עוד לפני שהספקנו לערוך היכרות עם הוויסקי. רוב הקהל צעיר במידה וחייכן מדי, והיה נדמה שלפחות חלקו מכיר את אחד ממי שנראו כמו 32 בעלי הבית. עוד מעט זה יעבור להם והם ישאירו רק נציג אחד בכל ערב. אחר כך יהיו מריבות ומישהו יפרוש ויקים בר משלו. יהיה על זה הרבה רעש במדורים שאף אחד לא קורא, אבל הבר ההוא ייכשל.

"אמרתי לכם, ערב מבוכים ודרקונים לא יתפוס בחיים"

בכל מקרה, יש דברים יותר גרועים מבחורות בנות 23 שיושבות בזוגות על הבר, אז אווירת ההפי שנלקחה היישר מרמת השרון והוטחה אל תוך הטיילת לא הפריעה לנו. והיה גם אלכוהול. זה משפר הכל. 

• מנדלימוס, הירקון 102 תל אביב, 8464462־050. פתוח כל יום מ־21:00 עד אחרון הלקוחות
  

נזם באף נזיר  

La Trappe Quadrupel היא בירה כל כך משובחת שפשוט לא ברור איך עושים אותה גברים שלא עושים נשים

המבשלות הטראפיסטיות - המנזרים שעוסקים בבישול בירה - משחקות באופן קבוע בליגת האלופות של הבירות. כיום קיימות רק שבע כאלה, שש בבלגיה ועוד

 אחת בהולנד. עד לאחרונה יובאה לארץ באופן סדיר רק התוצרת של טראפיסטית אחת, שימאי, על שלושת סוגי הבירה העיקריים שמבושלים במנזר הוולוני בדרום־מערב בלגיה. בימים אלה, לשמחתכם, גם מנזר לה־טראפ עורך מסע צליינות מבורך בארץ הקודש.

לה־טראפ היא הבירה המנזרית ההולנדית הצעירה ביותר בחבורת הטראפיסטיות. בגלגולה הנוכחי היא מבושלת רק מאז 2005, אם כי הבירה לא השתנתה משמעותית מאז אמצע המאה ה־20. המנזר מבשל חמישה סוגי איילים - בלונד,

 דובל, טריפל, קוואדרופל וחיטה - וגם לאגר לא אופייני לטראפיסטיות מסוג בוק. לארץ מגיעים כולם פרט לבלונד ולבירת החיטה.

אף אחת מהבירות של לה־טראפ לא מאכזבת. הדובל קצת מרירה מדי, למרות שהיא צפויה לתגמל היטב את מי שסבלנותו תתיר לו ליישן אותה; הטריפל גם היא מרירה, אבל קטיפתית ומאוזנת הרבה יותר; הבוק הוא בוק - או שאוהבים או שמעדיפים למות; וגולת הכותרת, לפחות מבחינתי, היא הקוואדרופל היוקרתית והחזקה. מדובר ביצירת אמנות נזירית אמיתית, שמפצה לפחות על חלק מפשעי האינקוויזיציה: עשרה אחוזי אלכוהול שמוסווים כהלכה מאחורי גוף מלא ואופי מריר־מתוק, צבע ענברי וקצף כתמתם וספוגי. באף היא מתוחכמת ומענגת, בפה היא משי נוזלי ועשיר בכל מה שטוב בבירה (טעם למשל), בפיפי היא צהבהבה, ואפילו המחיר לא נורא ביחס לתוצרי מנזר אחרים. אתם יודעים, הנצרות הקתולית עלתה לנו הרבה יותר.

• La Trappe Quadrupel. מחיר: 14 שקל לבקבוק 330 מ"ל ו־32 שקל לבקבוק 750 מ"ל (מחיר מומלץ). להשיג בחנויות האלכוהול ובברים הנבחרים