יצר רע באוטובוס?

בארגון אל"ה (אקדמיה ללא הטרדות) היה לנו ברור שקווי המהדרין הם תופעה פסולה לא רק מאחר שהמימון שלהם ציבורי, אלא בשל האלימות כלפי כל אשה שממאנת לשבת במושב האחורי. אך מאבקנו בקווי האפליה התברר מהר מאוד כמאבק נגד הרב-תרבותיות.

לא שנאת חרדים הניעה אותנו, לא הרצון לכפות את תרבותי על האחר וגם לא חוסר כבוד לאמונות דתיות. אחרי דיונים מתישים עם כל הסובבים אותנו, תמיד הגענו לשאלה: "מה זה משנה שהנשים יושבות מאחור? ואם הן היו יושבות מלפנים, תחושתך היתה אחרת?". לא, תחושתי לא היתה אחרת. זו לא האלימות שמפריעה לי, לא הישיבה המטאפורית מאחורי הגבר. אלא עצם הצורך בהפרדה.

חרדים רבים חווים תחושה אמיתית לפיה אשה היא קושי שיש להתמודד איתו, ומנגד מדובר בהכרעה שאין צורך להתמודד עמה שכן בחסות המדינה אפשר פשוט להימנע ממנה.

אך לדידי, לא ביסוד דת היהודית נטוע הרעיון לפיו הגבר אינו יכול לשלוט ביצר הרע שלו, ולכן במהלך נסיעה באוטובוס על האשה לשבת בנפרד ממנו, כדי שלא ייכשל. הרי אנו מתעלמים מנשים מבוגרות שמסיבות בריאותיות יושבות מלפנים, או מנשים שיושבות ליד בני זוגם או ילדם.

זהו מרחב ציבורי ולא פרטי. זוהי נסיעה באוטובוס, לא מקלחת. האם באמת סיטואציה כזו מעוררת יצר רע, שדורש פתרון שכזה?

רוב הציבור החרדי מזדעזע מהעדויות על האלימות הקשה בקווי ההפרדה. אותם מתונים גם לא יגיעו לכדי קושי אם תשב בת ישראל מושב אחד לפניהם, אפילו לא לידם. והנה, ההלכה שונתה, ודווקא המיעוט קובע כיצד ייראה קו אוטובוס שכולם נוסעים בו. כך נוצרת כאן אוטונומיה שעקרונות השוויון לא חודרים אליה, עקרונות השליטה העצמית נעלמים, ואוי לחוק הישראלי לחול על השכונות הללו.

ההסכמה לקיומם של קווי המהדרין רק נותנת לתופעה להתרחב: יש יותר קווים, יש מדרכות שאסור לנשים ללכת בהן ברחבי אותן שכונות, יש דרישה לטיסות עם הפרדה. כשאדם מסכים לקו מופרד, הוא צריך להבין שהוא מאפשר הידרדרות והחמרה, ועוד במימון ממשלתי.

האנשים האלו הם אחי, הם בני עמי, ואינני יכולה לראותם נוהגים בדת שלי ככיסוי לאפליה שכזו. קווי המהדרין הם סמל שמעיד רעה לא עליהם, כי אם עלינו. האמונה הלכאורית ב"רב תרבותיות" הפכה אותנו לסלחנים. כך לדוגמא, לא נפעל ביתר שאת נגד רצח על כבוד המשפחה, כי זו התרבות של חלק קטן מאוד מהציבור. 

אך בדרך זו אנו מכתימים חברה שלמה ומייחסים לה תרבות שכלל אין היא רוצה לייחס לעצמה. לכן עלינו לפעול נגד חוסר צדק ללא לאות. 

אני לא חילונית זועמת שרוצה לכפות את תרבותי על האחר. אני יהודיה מסורתית שרוצה לעורר ביקורת באותה חברה כלפי עצמה, כי אני מאמינה שהיא לא "אחר". לינץ' נעשה באזרחית ישראל על קו אוטובוס. היה צורך להזעיק משטרה כדי להצילה. זו היתה אישה דתיה שבחרה במושב הלא נכון של האוטובוס. למה לא שמענו על כך מספיק? אולי כיוון שהיא חרדית, ולפיכך היא "אחרת" שאין אנו יכולים או צריכים לעזור לה כי בחרה את דרך חייה.

כך, באכיפה סלקטיבית של החוק והסדר במדינה הזו, אנו מכריעים: זכויותיה לא חשובותו, או לפחות לא חשובות מספיק כדי להכיר ולהפנים שהיא חלק מאיתנו. ה"אחר" הוא המצאה שמתוחזקת על ידינו ועל ידי קיצוני החברה החרדית, כדי שאנו לא נחזק את המתונים וכדי שהם יוכלו לעשות כעולה ברוחם בשטחם הם. 

אך החלוקה לקבוצות שונות של חוק חייבת להיפסק. ואין מקום יותר טוב להתחיל בכך מאשר בקווי המהדרין, שכן כאן ההנמקה היא כפולה: לא לאפליה, ובטח שלא לאפליה בסבסוד המדינה.

שירן דדון, דוברת ארגון אל"ה, האוניברסיטה העברית