חוצה אמריקות: פרו על הגובה

מי שהחזיק פעם בכף ידו טיפה של כספית, מכיר את החרדה הכרוכה בשמירה עליה שלא תחמוק, תיפול לרצפה, תתנפץ לאין ספור גרגירי כסף קטנים וקסמה יאבד לעולם. כך הרגשתי בעיר קוסקו (Cusco) ובאתר המיתולוגי מאצ'ופיצ'ו (Machupicchu) (יש לקרוא: מאצ'ו פיקצ'ו – הפירוש: "הפסגה העתיקה"), השוכנים בדרום מזרח פרו.

לקוסקו הגענו בשעה בה גשם קל שטף את המקום, כעובד נקיון המכין את האתר למבקרים הבאים בתור. למרות שידענו כי ניתן להגיע למאצ'ופיצ'ו בדרך עפר עם האופנוע, החלטנו שהפעם נלך עם הרצון, הסקרנות וההתלהבות שלנו, נסתייע בהדרכה ולא ניתן לטיפת הכספית להתנפץ. נחווה את הביקור לאט, בארבעה ימים. בצהרי היום השני שלנו בקוסקו עלינו להרים. אור השקיעה האדמדם היכה בעיר כמו אור מדורה ביושבים סביבה כשמושלך אליה חומר דליק. זה לא היה אור, זה היה פיצוץ של להבה אשר קרנה מכל גג ובית.

גלשנו מההרים בדרך עפר נסתרת והגענו לפאתי הכפר סן חרונימו (San Jeronimo), שם נערך טקס שהכפר כולו היה שותף לו. דוכני מזון, מבשלות שהגיעו מביתיהן עם שלל תבשיליהן, סיריהן ועוזריהן, התמקמו במרכז וסביבן שולחנות הסועדים. ומה אכלו? עור חזיר קלוי, מעי פרות ממולא, סרטני נחל בתחמיץ אבוקדו טרי, חזירי-ים צלויים ואוזני כבש מעושנים ברוטב חריף (לא, לא טעמנו). מעבר לפינת הרחוב עלתה תהלוכה אותה הוביל איש שהחזיק בקופסה קטנה ושקופה, בה נעוץ פסל מדונה צבעוני ואחריו הפטרון - איש נשוא פנים שהוא המממן של כל הפייסטה הססגונית הזו. כלומר, הוא הספונסר, האיש ש"עשה את זה" וכעת מחזיר לקהילה במימון החגיגה העונתית. וכולם שרו בהתרגשות סביב, מחאו כפיים ועשו כבוד לגביר.

את הערב סגרנו ב"פאב נורטון" הנחשב מיתוס בקרב אופנוענים החולפים בעיר. הפאב האנגלי, ממוקם בפינה הצפון מזרחית של הכיכר ומשקיף עליה מהקומה השניה. הקים אותו בשנת 2003 ג'פרי הבריטי, שהגיע לפני 20 שנה לקוסקו רכוב על אופנוע ב.מ.וו והתאהב במקום. לפני כארבע שנים נסע הלוך וחזור לאושואיה על אופנוע "נורטון" אנגלי. כשנודע (מה נודע?... נדחפנו!) שאנחנו כאן במסע על אופנוע, הוזמנו לכתוב כמה מילים בספר האורחים העבה. שמנו מדבקה וכמה מילים בעברית ובאנגלית (ולא היינו הישראלים הראשונים שחתמו בספר הזה). אחר כך צירפנו את המדבקות שלנו לקיר עליו מופיעים רוכבים מכל העולם, ובהתרוקן כוס הבירה השלישית זחלנו בחזרה למלון.

מאצ'ופיצ'ו? אין מקום כזה!

בבוקר, בג'יפ הפאג'רו המצוחצח של ידידנו המקומי קרלוס, יצאנו לגלות את העמק הקדוש. אבר (Eber), המדריך בן האינקה, הסביר כי כל בן אינקה צריך היה לעלות לרגל פעם בחייו לאתר הקדוש במאצ'ופיצ'ו לאורך הנהר אורובמבה המתחיל בביצות שבאיזור קוסקו. הנהר מייצג את המסע הגשמי והארצי שאדם עושה בחייו, שביל החלב שבשמיים מייצג את המחכה לנו כשנעבור מהעולם. שלושה בעלי חיים מקומיים נחשבים כמרכזיים בהבעת ערכי האמונה: הפומה מייצגת את הקיום הנוכחי, הקונדור בשמים מקשר בין העולם הזה לבא, והנחש מייצג את האפל, המסתורי, המאיים והמכושף. בכל הר, עמק, סלע, שדה, נהר, ואולי גם עננים חולפים, מוצאים בני המקום את דמותה של אחת משלוש החיות הללו. במאצ'ופיצ'ו הדבר מגיע לשיא.

באיזור פיסאק (Pisac) נפגשנו עם היכולת ההנדסית המופלאה של בני האינקה: טרסות אבן שהוקמו כדי לכלוא את הסחף ולהפכו לשטח חקלאי פורה; מבנים ש'הודבקו' למורדות הרים באופן מעורר פליאה; מפעלי מים, בחישובי זויות זרימה לאורך קילומטרים, ניקבות נסתרות, מפלי מים קטנים שכללו מנגנוני ויסות גאוניים. וכל אבן, קיר ובניין מסותתים בדיוק של מילימטרים. הרגשתי לרגע כמו אותו אחד שלראשונה בחייו מגיע לגן חיות, נעמד מול הג'ירפה ומודיע "אין חיה כזו!". אני, שהגעתי עם כל היוהרה המקובלת של דור טכנולוגי יודע כל ושחושב עצמו חכם גדול, עמדתי נפעם. היינו בגובה של כ-3,500 מטרים מעל פני הים, גלי ואני נשפנו בכבדות מאחורי גבו של אבר שדילג בזריזות במדרגות שסיתתו אבותיו.

אחרי יום מהנה שהסתכם בטיפוס ושיטוט בחורבות אוייאנטאיטאמבו (Ollantaytambo) נפרדנו מקרלוס ואבר שחזרו לקוסקו והמשכנו לעיירה אגואה קליינטה (Aguas Calientes , פירוש השם: מים חמים), שכל קיומה בא לה ממיקומה למרגלות אתר התיירות מספר אחד בדרום אמריקה. העיירה בנוייה על אירוח התיירים המגיעים למקום, הרכבות לקוסקו וממנה שועטות סביב השעון וכל כולה מלונות, מוטלים והוטלים צנועים ומפוארים, לפי הביקוש. וכמובן שהמחירים בהתאם, וכל מה ששכחת לקנות בקוסקו יעלה כאן הרבה יותר. הגענו לאגווה-קליינטה בשבע בערב, מצאנו את המלון שהוזמן עבורנו ובתוך דקות נפלנו לתרדמה השמורה למי שכל היום טיפס במדרגות בגובה רב.

גבוה, מעל הרי האנדים

כאבי הראש מהשפעת הגובה הקפיצו אותנו מהמיטה מוקדם. מהחלון ניבטו חרוטי הרים עצומים שדמו למגבעות מחודדות עשויות אבן, עוטות סבך צמחיה טרופית, כמו נגזרו מספריו של טולקין. וכשאדי הבוקר זחלו לרגלי ההרים, חיכינו לפרש עוטה פונצ'ו ארוך ומתבדר ממשי לבן, רכוב על חד קרן, שיעלה מכיוון הערפל לעברנו. ומשבושש להגיע, עלינו לאוטובוס המעלה תיירים לאתר, ואחרי נסיעה של חצי שעה הגענו למאצ'ופיצ'ו - ובבת אחת נגלה לפנינו המראה המוכר מהתמונות. ברקע שן הסלע וואיינאפיצ'ו (Waynapicchu) ולמטה החורבות שהיו פעם משכן לאנשי הדת והפולחן. פרט לגגות (הקש), מאצ'ופיצ'ו נותרה כפי שהיתה כשננטשה, מקום אליו לא הגיעו הכובשים הספרדים. 

שעת הבוקר בה השמש מאירה ממזרח היתה נהדרת למיצוי היופי וההוד הגלומים במקום. האפור אשר קרן מהאבנים המסותתות והירוק שכיסה את הרווח בין המבנים והמדרגות העניקו מראה שלא רציתי להסיר ממנו את עיניי. על שני לוחות הסלע הדרומיים, כך הוסבר לנו, ניתן לראות פני פומה ודמות של קונדור ממריא. 

בהמשך הסיור ראינו מצפן אבן שמבדיל בין הצפון המגנטי לצפון האמיתי ומדרגות סלע אשר עוזרות לדייק בתאריכי השנה. הסיתות כה מדויק עד שגם אחרי מאות שנים לא ניתן להחדיר סכין בין האבנים. נפרדתי מהקבוצה ועליתי אל שן הוואיינאפיצ'ו ולאחר 40 דקות של קריעה במדרגות התלולות (ובמקומות רבים תהום פעורה מימין ומשמאל), הגעתי עם שיירה ארוכה של מטפסים נוספים לטיפ של החוד של הקצה של השפיץ. שם כבר התנחלה חבורת ישראלים צעירים שעמדה על הקצה וסעדה את ליבה.

כן, הם בכל מקום. גם בשפיץ של הוואיינאפיצ'ו  

אחר הצהריים נפרדנו מהאתר המדהים וירדנו בחזרה לאגווה-קליינטה. צוות השירות בקרון, אחרי איסוף כרטיסים וחלוקת סנדביצ'ים. הפך לצוות הווי פיקוד מאצ'ופיצ'ו. הדייל האחראי לרישום לבש תחפושת איש הרים מבני האינקה. הדייל הראשי והדיילת המשנית יצאו בתצוגת אופנה עם גרדרובה מרשימה של בגדים עשויים צמר אלפאקה. לא בצחוק, כי אם בשיא הרצינות: החליפו בגדים בחדר צדדי וטופפו במעבר בין המושבים, לקול תשואות הנוסעים שחלקם הצטרף להילולה רווי בירה ושמחת חיים. איזו נסיעה! אני רוצה לראות את דיילות אלעל מדגמנות את אוברזון לתיירים הבאים לישראל. 

לו הייתי אי ירוק באגם

לאחר יומיים נערכנו ליציאה לכיוון פונו (Puno)השוכנת כ-400 ק"מ דרומית לקוסקו על שפת אגם טיטיקאקא, בין פרו לבוליביה במרומי האנדים. הבדיקה שעשינו, הבטיחה כביש איכותי בגובה שנע בין 3,200 ל-4,000 מטרים. לקראת הצהריים הגענו למרומי פאס בקצה רכס ההרים שסגר על העמק בו רכבנו בגובה 4,320 מטר. שטח החניה היה רווי דוכני מזכרות וצלמים עם מצלמות פולארויד (חשבתי שהם כבר סגרו את בית החרושת). תיירת אוסטרלית קשישה ניגשה אלינו בהתלהבות, ומהשאלות ששאלה הבנתי שהיא מבינה באופנועים יותר ממני. 

פונו יושבת על מעין שלוחה בצורת חצי מעגל, כמו אמפיתאטרון ענק, משקיפה ממערב על חלקו הצפוני של אגם טיטיקאקא. עיר מאובקת בצבע חלודה. אך יחד עם זאת רגועה, נעימה, ומתוחזקת. רוב הבניינים ישנים ונראים כאילו הם נמצאים בתהליכי בניה או שהקבלן ברח באמצע העבודה לפני הרבה שנים. הכל היה טוב ויפה עד שירד הלילה ואיתו קור מקפיא. השיטה לחמם אנשים בבית המלון היא לצייד אותם בשמיכות צמר שהן סוג של שטיחים עבים וכבדים.

בפונו הולכים לאט. כלומר, תיירים שאינם מורגלים בגובה. כל השאר נעים ברחובות במוטו-טקסי שהוא אופנוע ריקשה, או בתלת אופן המדווש ברגלים. כמו שכבר ציינתי בעבר את הערצתי למדוושי האופניים החוצים ארצות ויבשות, כאן אני מוריד את כל הקסדה לנוכח האנשים העושים את העבודה הזו בגובה של כ-4,000 מ'. אם היתה באולימפיאדה תחרות תלת אופן, אנשי פונו היו זוכים במדליית זהב באופן קבוע. 

אי צף באגם טיטיקאקא

בבוקר ירדנו לנמל ומצאנו ספינת מנוע קטנה שתיקח אותנו לביקור באחד מהאיים הצפים שבאגם. הפלגה של חצי שעה הנחיתה אותנו באי של משפחה המתפרנסת מהצגת מורשת המגורים על איים עשויים משטחים צפים של ענפים יבשים מצמח הטוטורה, העוגנים במרחק כמה קילומטרים מהחוף. המים כאן הם בעומק כ-40 מטרים ולכל משפחה יש אי קטן עליו היא מנהלת את חייה המתנדנדים. בתום שעה, שבנו לפונו ולארוחת דגי שמך באחת הבאסטות.

מפונו פנינו מערבה לכיוון העיר אנטופאגאסטה (Antofagasta) בצ'ילה, ממנה תיאמנו לגלי טיסת קונקשן חזרה לארץ. כן, חמשת השבועות של גלי במסע כבר מתקרבים לסופם. יצאנו מפונו לכיוון אריקיפה (Arequipa) כשעינינו ממוקדת במד הגובה בג'י.פי.אס, רוצים לרדת מתחת לגובה 3,000 מ' ולסיים את הסיוט של קוצר נשימה, כאבי-ראש, בחילות ונדודי-שינה, ששיגעו אותנו כבר כמה ימים. אריקיפה היפה נתנה לנו מנוח.

• בפעם הבאה: אריקיפה והמעבר מפרו לצ'ילה. פרידה באנטופאגאסטה ולתוך מדבר האטאקמה.
• לכל הכתבות של חוצה אמריקות 
• לבלוג של יוני