כאישה, אני קוראת ל-OECD לא לצרף את ישראל
צירופה של ישראל לארגון המדינות התעשייתיות המתקדמות בעולם, למרות פערי השכר בין נשים לגברים ובין יהודים לערבים, תהווה אסון לציבור העובדים המקופחים
מפלצת הקיפוח במדינת ישראל שוב התעוררה בשבוע שעבר משנתה, כשנודע שהסיבה לסירוב של ה-OECD, ארגון המדינות התעשייתיות המתקדמות בעולם, לצרף לשורותיו את מדינת ישראל, נובע מפערי השכר בין נשים לגברים ובין יהודים וערבים.
למעשה, מדובר בקיפוח החלשים והמיעוטים. מדינת ישראל לא נותרה אדישה לביקורת הנוקבת הזו, ומיד החליטה לעשות מעשה. משלחת שרים מכובדת, בראשותו של השר אבישי ברוורמן, יצאה לפאריז בניסיון לשכנע את ראשי ה-OECD כי לא הכצעקתה.
האם פירוש הדבר הוא שציבור הנשים בישראל יכול לשחרר אנחת רווחה ולסמוך על השינוי הקרב? לא בטוח. מה שיותר בטוח הוא שניסיונות השרים לשכנע את ראשי הארגון שהצמיחה בישראל גבוהה, וכי נעשים מאמצים כבירים להקטין את פערי השכר בישראל ולמנוע אפליה בשוק העבודה - רק תטייח עוד יותר את העובדות האמיתיות, ותשריין את תקרת הזכוכית שרומסת נשים וערבים בשוק העבודה בישראל.
החיבור לערכי המשפחה מעצים את אי השוויון
נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה ברורים למדי: הפערים קיימים ובגדול. דבר לא נעשה בעשורים האחרונים כדי לשנות את הפערים הללו. נשים וערבים עדיין מרוויחים פחות משמעותית, והחיבור המסורתי החזק במדינת ישראל לערכי משפחה וילודה רק מעצים את אי השוויון.
נשים נפלטות ממעגל העבודה לאחר כל לידה ומתקשות לשוב אליו. כאשר הן כבר חוזרות לעבוד רובצות עליהן אינספור מחויבויות לבית, לצד סטיגמה גברית מובהקת באשר למסוגלותן המקצועית כאמהות. ושלא יספרו לנו סיפורים ש"נעשים מאמצים רבים לצמצום האפליה".
מעבר לכל הנתונים היבשים שהאוזן שלנו כבר התרגלה לשמוע, המציאות מוכיחה כי היא באמת מעבר לכל דמיון: ילדים אתיופים לא מתקבלים לבית הספר, שכנים ובעלי דירות יהודים לא מוכנים לקבל משפחות ערביות, מנכ"ליות מתנכלות לנשים הרבה יותר מגברים, מספרן של נשים מפוטרות בהריון עולה בהתמדה, נשים נרצחות חדשות לבקרים בשם קנאת בעלים. אפליה והטרדה מינית מככבות אפילו בחוגי הכנסת ונשיאות מדינת ישראל והרשימה עוד ארוכה.
לפעול לצמצום האפליה
לאור כל אלה מפתיעה התעקשותה של מדינת ישראל בניסיונותיה להתקבל לארגון המכובד של המדינות המתקדמות בעולם. אין ספק שעם יציאתה של המשלחת הישראלית לפאריז יושקעו מאמצים רבים בשכנוע ראשי ה-OECD לצרף את ישראל לרשימה המכובדת.
המאמצים יושקעו בחליפות המהודרות של חברי המשלחת, בלחיצות הידיים, בבתי המלון שישכנו אותם, באירוח מפואר של חברי המשלחת בארץ, עם יין טוב ושף שייקח אותם לאכול חומוס ופלאפל אצל אותו מוחמד שיחזור הביתה בערב לאשתו המובטלת ולמציאות בה הוא מכין חומוס, לא כי זה מה שהוא יודע לעשות הכי טוב, אלא פשוט בגלל שאף אחד במדינה לא חשב שהוא יודע לעשות משהו אחר.
העובדה הפשוטה היא שמדינת ישראל מנסה להתקבל לארגון כבר 4 שנים. יכול להיות שאם ב-4 השנים האלה היא הייתה פועלת באמת ובתמים לצמצום האפליה בשוק העבודה, תמונת המצב הייתה עגומה קצת פחות. פרופ' ברוורמן טוען כי "צירופה של ישראל ל-OECD יוביל לצמיחה מאוזנת עבור כל אזרחיה, שתהיה ללא שום אפליה".
עם זאת כדאי לזכור שהטיפול באפליה הוא זה שצריך להוביל לקבלתה של ישראל לארגון היוקרתי - ולא להיפך. גם השר ברוורמן בעצמו יודע שהצירוף לארגון כיום לא ישנה את עתידם של נשים ומיעוטים בישראל - אלא רק השקעה שורשית, רדיקלית, קשה ומפרכת שמטרתה לעקור את יסודות האפליה מן השורש וליצור מציאות חדשה.
ולא, כבוד השר, זאת לא עבודה שתסתכם בהכנות של כמה חודשים, זאת עבודה שמתחילה בשינוי תוכנית החינוך במדינת ישראל ומתחילה כשהילדים שלנו בני אפס.
אסון לנשים העובדות ולמיעוטים
צירופה של מדינת ישראל לארגון היוקרתי בלחץ שכנועי המשלחת יהווה אסון לציבור הנשים העובדות ולמיעוטים בישראל. תהיה זו הנפת החרב מעל ראשה של המלחמה באפליה. לא נןפתע אם בעתיד נשמע כי אין כאן אפליה כלל, אחרת כיצד הסכים ה-OECD לקבל אותנו לשורותיו?
לצערי, ממשלות ישראל מאז ומתמיד הבינו רק כוח. ניצולי השואה קיבלו את שלהם רק כשזעקו לשמיים. הנכים היו צריכים לחסום כבישים לפני שקיבלו את זכויותיהם. החולים נלחמים בכל שנה עבור סל הבריאות והרשימה עוד ארוכה.
לכן, אני קוראת מכאן לראשי ה-OECD לסרב למדינת ישראל, ולא לקבל אותה לשורותיו, עדיין. אולי ביום מן הימים. אבל עדיין לא.
לפנייה לכתב/ת 
