מעוּרבּב ירושלמי

אין ספק, דופקים את הג'רבאים. ואת התוניסאים. ואת המזרחיים באופן כללי. ואת סדרות הדרמה המקוריות, ספינות הדגל של העשייה האיכותית בטלוויזיה. ואת הצופים. וכך קורה ש"מעורב ירושלמי" היתה צריכה לחכות שלוש שנים בין פרק הסיום של העונה השנייה לפרק הפתיחה של השלישית.

שלוש שנים, במונחי טלוויזיה, הן לא פחות מנצח. עשרה חודשים חיכו פרקי הסדרה המצוחצחים והמוגמרים לחסדי הפרוגרמינג המתוחכם, שימצא להם שעת שידור נוחה ומתאימה. לבסוף נאלצו להיות הזנב של "עובדה", שלגמרי לא במקרה משודרת ממש מול "המקור" של ערוץ 10, באקט דורסני אבל מוצדק לגמרי במלחמה המתמשכת על כיסי המפרסמים.

הכל מורכב, כרגיל

אז מה שלום משפחת סעדה? מורכב, כרגיל. קבלו תמהיל: נישואים מתפרקים (שמעון ולאה, הלא הם שמיל בן ארי ושרה פון שוורצה), כבר מזמן לא מחייכים זה לזה, וכשפון שוורצה מספרת לחברה על עייפותה וזו מזמינה אותה לטורונטו לחודש, ברור שצפוי עוד מיני-משבר משפחתי; אפרים נכשל בבחינות ההסמכה לרבנות; אחיו החוזר בשאלה כותב בלדות נוגות ודביליות, אבל על כל אלה מעיב צילו של הזר המסתורי, יונה חג'ג' העשיר שחוזר לשכונה ולבית הכנסת אחרי העדרות של 30 שנה ומעיר מרבצם שדים מן העבר.

טריק הזר המסתורי לא עבד כאן. בן-ארי, מסיקה ולביא (צילום: שרון בק)

העונה הראשונה של "מעורב ירושלמי" היתה חידוש גדול: לא עוד משפחה אשכנזית-בורגנית-שתקנית-דיספונקציונלית, ובשום פנים ואופן לא משפחה ספרדית-חמה-קומית.

היו שם עימותים בין דתיים לחילוניים, בין מסורת לחידוש, בין הצורך להצליח בכל מחיר למחירים שתובע העולם החיצוני, בין הורים לילדיהם. היה מרענן ומעניין במיוחד, וגם הפעם הראשונה בערך מאז "מישל עזרא ספרא ובניו" שבה הגיעה אל המסך משפחה חפה מקלישאות וסטראוטיפים עדתיים. התאהבנו.

בעונה השנייה עברנו ערוץ, מ-10 ל"קשת", ועיקר פיתולי העלילה הסתמכו על אותו סט של קונפליקטים אליהם נחשפנו בעונה הראשונה. זה בסדר גמור, במיוחד בהתחשב במשחק המשובח של שמיל בן ארי, פון שוורצה ורותם אבוהב, אבל הזמן הרב שחלף בין העונות, כך נדמה, לא פועל לטובת משפחת סעדה או לטובת הצופים.

לביא מאופק, מסיקה מוגזמת

אינני יודעת מה חושבים חכמי הפרוגרמינג. שנאמנותם של הצופים היא נצחית ובלתי מותנית? שאפשר לבנות עליה גם אחרי "מרחק נגיעה" ו"סרוגים"? מכל מקום, אפילו לחסידיה המושבעים של הסדרה, כך נדמה לי, היה קשה אתמול.

תעלול הזר המסתורי - דרך קלישאית למדי להציג משתתף חדש בסדרה ותיקה - פשוט לא עבד כאן. ולא בגלל המשחק המאופק של עמוס לביא או המוגזם לגמרי של מירי מסיקה, אלא ברמה הבסיסית של כתיבה עלילתית.

הפרק הראשון היה, למרבה הצער, מאכזב בתפלותו דווקא בגלל הזר הסתורי, שכמובן אינו זר כי אם בן אובד לבית הכנסת ולשכונה, ובהמשך יתגלה עד כמה עזים היצרים שהוא מעורר בעצם נוכחותו ובנדבנותו המופלגת.

אם אני יכולה גם לנחש את הפיתול הבא בעלילה בקלות יתרה וגם לחוש שהכל אורך ומייגע מדי - מה יגידו צופים שאיתרע מזלם ולא היו שם, בעונות הקודמות?

את האחריות לשיממון צריך לפזר בין הכותבים לבין המשבצים לבין הכוחות העלומים שפעלו ליצור פער זמן כה משמעותי בין העונות. אי אפשר לגשר עליו רק באהבה. רחוק מן המסך, רחוק מן הלב - בעיקר בגלל שלטונות "קשת" ומדיניותם התמוהה ביחס לבני משפחת סעדה ועלילותיהם.

לו היה הפרק הזה משודר בסמוך לעונה השנייה, הוא היה נראה כהמשך טבעי לסדרה. הקפאה עמוקה וממושכת פשוט לא מתאימה ל"מעורב ירושלמי".

לכל כתבות המדור בזמן ynet - לחצו כאן