מקדים את המאוחר

הרומן החדש של צבי ינאי, "מאוחר מדי", חוזר לחידה הלא פתורה של אחיו של ינאי, רומולו, באמצעות מכתבים שקיבל מבתו של רומולו, מאהובתו הצעירה, מעוזר המחקר שלו ופקח שמורה מומחה לאריות. רומולו נעלם באופן מסתורי בטנזניה ב-2006, וטרם היעלמותו הורה לשלוח את יומנו לאחיו צבי, אותו לא ראה מעולם

ינאי, או בשמו המקורי סנדרו טוֹט, ערך בעבר את כתב העת "מחשבות", כיהן כמנכ"ל משרד המדע ופרסם ארבעה ספרי עיון. הרומן הקודם שלו "שלך, סנדרו" זכה בפרס ספיר ב-2008

מכתב מאומברטה לסנדרו
דודי היקר,

שמי אומברטה קיאריני בנוונוטי, בתו היחידה של אחיך רוֹמוֹלוֹ. מאחר ששמי אינו מופיע בחליפת המכתבים בינך לבין אבי, שראתה אור לאחרונה באיטליה*, אני מניחה שאינך יודע על קיומי. אני כותבת לך במידה רבה של היסוס, הואיל ובספרך מופיעות רק תשובותיך לשאלותיו של אבי.

לפיכך אינני יודעת אם נוסף על שאלותיו הוא כתב לך דברים שלא התפרסמו בספר. אני נוטה לחשוב שלא, שאם לא כן היית מציין את זה בספר. עם זאת, אינני יכולה לשלול את האפשרות שאבי יידע אותך על קיומי. ייתכן גם ששמי מוזכר ביומנו המצורף למכתבי. אם להיות כנה אתך, ובכוונתי להיות כזאת, אני מקווה שהיומן עוסק אך ורק בו ולא באיש זולתו.

יומנו של אבי נשלח אלי בדואר רשום מהנהלת מכון המחקר של סרנגטי בטנזניה, ארוז בנייר חום עבה, בחבילה שהכילה את חפציו האישיים. בצדה העליון של אריזת היומן היתה רשומה כתובתך, ובצמוד לה צוואה קצרה שכתב שלושה חודשים אחרי הגעתו לאפריקה ושמוענה להנהלת המכון.

צבי ינאי (צילום באדיבות הוצאת כתר)

באיגרת נפרדת הוא מבקש מהנהלת המכון לדאוג, בתיאום אתי, לסדרי העברת ארונו לאיטליה במקרה שימות. לאיגרת היתה צמודה המחאה ריקה, חתומה בידו, למימון ההוצאות השונות הכרוכות בשיגור הארון לאיטליה. בצוואתו הוא הוריש לי את בית הקיץ שלו באמיליה רוֹמַנָה. את הכספים שבחשבונו בבנק הוא העביר לאמי, למעט סכום כסף לקניית חלקת קבר בבית-העלמין באַרֶצוֹ.

במעטפה אחרת מצאתי עשרות רישומים שאבי צייר בתקופת שהותו באפריקה. הוא אייר חיות ונופים, ובעיקר ציפורים מקננות, שרק בדיעבד התברר לי שהן קוקיות. הופתעתי. למיטב ידיעתי, עיסוקו האקדמי של אבי התמקד בכל שנות עבודתו המחקרית בלועסי עשב גדולים ולא בציפורים. ליתר ביטחון עברתי על רשימת פרסומיו המדעיים ולא מצאתי בהם מאמרים על קוקיות.

אני משערת שהקוקיות היו תחביב שעסק בו בתקופת שהותו בסרנגטי כדי להעביר את הזמן, אם כי אינני מבינה למה ייחד בלעדית את תחביבו להן ולא לציפורים אחרות. ידיעותי על בעלי כנף אמנם קלושות, ועוד פחות מזה על הציפורים בטנזניה, אבל בצפייה מזדמנת בערוץ נשיונל ג'יאוגרפיק בטלוויזיה נתקלתי בתמונות מרהיבות של ציפורי גן עדן ועופות אחרים, יפים וססגוניים לאין ערוך מהקוקיות.

ברישומים של אבי מככבים גם אריות. ליתר דיוק, לביאה אחת וגור קטן, בעיקר הגור, המופיע בכל מיני תנוחות. במיוחד שבה את לבי רישום אחד המראה אותו משתובב עם לביאה, כנראה אמו. צילמתי את הרישומים, ואני מעבירה לך את העתקיהם.

אגב, בין חפציו של אבי היתה גם חבילה של מדריכי רכבות באיטליה מהשנים 1933 עד 1943. אין לי מושג למה טרח לאסוף אותם ולמה שמר עליהם כל השנים הללו. יש דברים שאינני מעזה אפילו לחשוב שאי פעם אבין. מכל מקום, לא צירפתי אותם למכתבי כי לא חשבתי שיש לך עניין במדריכי רכבות ישנים.

חבילה נפרדת הכילה מחשב נישא ומארז של תקליטורים. לא היו בה בגדים. אני מניחה שהוא ציווה לחלק אותם לכפריים באזור. את התקליטורים העברתי למחלקה לאבולוציה אקולוגית באוניברסיטת רומא. מזכירת המחלקה הודתה לי, אבל ציינה שאין ביכולתם לעשות בהם שימוש מכיוון שהם מכילים חומר גולמי, וכי בכוונתם להמתין עד לקבלת החומר המעובד ממכון המחקר בסרנגטי. המזכירה חתמה את מכתבה בהבעת צער על מותו של פרופ' רומולו בנוונוטי.

אני חייבת לציין שהמשפט האחרון החסיר פעימה מלבי. חלפו שלושה חודשים מיום קבלת המברק מהנהלת המכון בסרנגטי על היעדרו של אבי. לדבריהם, אזור השמורה נסרק ביסודיות ביבשה ומהאוויר, ולא נמצא דבר שיכול להעיד על גורלו. הייתי מודעת לכך שכל יום שעובר מצמצם את הסיכוי למצוא אותו בחיים. אדם לא יכול לשרוד בגפו תקופה ארוכה כל-כך באזור שורץ חיות טרף כמו הסרנגטי.

בכל זאת, ציפיתי מהמחלקה למדעי הסביבה ברומא שתתאזר בסבלנות לפחות עוד חצי שנה, ושעד אז תתייחס לאבי כאל נעדר. אני מתקשה להבין את חפזונם לצאת בהודעה רשמית על מותו. לדעתי, אין להוציא מכלל אפשרות שהם קיבלו דוח מפורט ממומחי השטח בסרנגטי, אבל אינני חושבת שעמדתם צריכה לחייב את אוניברסיטת רומא. ככלות הכול, כבר היו דברים מעולם. כולנו מכירים מקרים של נעדרים ששבו לביתם זמן רב אחרי שנחשבו למתים.

ראש המחלקה ביקש ממזכירתו להביע בשמו את הוקרתו העמוקה לתרומתו של אבי לליבון סוגיות מרכזיות באבולוציה אקולוגית. כן מסר לה על כוונתו להעלות להצבעה בישיבת הסגל הקרובה הצעה לכנות על שמו של אבי את האולם הקטן ליד מזכירות המחלקה, המשמש בדרך כלל לישיבות סגל ולהצגת עבודות של סטודנטים לתואר שני. ראש המחלקה חזר ואמר באוזניה כי הוא גאה להנציח את שמו של עמיתו הדגול למען הדורות הבאים.

הערת שוליים בתחתית המכתב ציינה כי הצבת השלט על דלת האולם אינה כרוכה בתשלום. בעקבות מכתבה סרקתי את הדיסק הקשיח של המחשב. מצאתי בו רישומים ודיאגרמות על קצב התפשטותו של עשב הקרוי מקסיקן פּוֹפּי. אינני מבינה בזה, אני מניחה שזה היה תחום עיסוקו בשנתיים שעשה בסרנגטי. אני רק תוהה מדוע אבי לא הנחה אותי להעביר את תוכנו של הדיסק הקשיח לאוניברסיטה, אלא אם כן המידע הזה שייך בלעדית למכון המחקר בסרנגטי.

כפי שאמרתי, אינני מבינה בזה. עם זאת, אם לאבי יש זכויות יוצרים על מחקרו, ייתכן שבית-הספר למדעי הסביבה ברומא ירצה לפרסמו באחד מכתבי העת המקצועיים. זו יכולה להיות חתימת פוסט מורטם נאה לקריירה המקצועית שלו. התייעצתי עם אמי. היא הציעה לדבר עם אחד מעמיתיו של אבא הנמצא בקשרי ידידות אתנו.

ברשותך, אוסיף כמה מילים על היומן. הוא נארז בקפידה רבה בנייר עטיפה חום, חתום מכל צדדיו בסרט הדבקה לבן. הפליא אותי לראות שאבא ארז את יומנו למשלוח לפני היעלמו. האם עלי להבין מזה שהוא ידע מראש על הסתלקותו? למיטב הבנתי, אדם שיוצא לסיור שגרתי בשמורה לא מתנהג ככה, אלא אם כן אין קשר בין אריזת היומן לבין היעלמו. כלומר, אפשר שהוא סיים את כתיבתו והכין אותו למשלוח למקרה שיחלה, או אפילו ימות, כפי שעשה לגבי צוואתו.

מאוד אופייני לו לדאוג מראש לכל התפתחות אפשרית. מצד שני, ייתכן שלבו ניבא לו את מותו. אנסח זאת בנימה פחות דרמטית: אולי הוא התכוון לנסוע למקום כלשהו שהיה מסוכן בעיניו, ועל כן נקט את כל אמצעי הזהירות למקרה שלא יחזור. אבל מהו אותו מקום?

איך איש מבין אלה שעבדו אתו לא העלה בדעתו מהו יעד זה? אם אין הדבר כך, תסכים אתי שאריזת היומן למשלוח לפני היעלמו היא צירוף מקרים יוצא דופן. אומרים שיש אנשים החשים מראש שהם עומדים למות. אינני מאמינה בדברים האלה, וּודאי גם אבי לא. בכל זאת, אינני יכולה שלא להשתאות לנוכח צירוף המקרים.

בצדה הקדמי של העטיפה הוא רשם באותיות גדולות: "יומן". בפינה השמאלית היה צמוד בנייר דבק מכתב קצר אלי. כשהסרתי את המכתב ראיתי תחתיו שתי מילים מחוקות בדיו. אני מודה שמאוד הסתקרנתי. אחרי מאמצים רבים הצלחתי לפענח אותן: "מאוחר מדי". מאוד אופייני לאבי לחזור בו כנשוך נחש מכל דבר שעלול להישמע, חלילה, מלודרמטי. אבי תיעב מלודרמות. די היה בריח של שמאלץ כדי להבריח אותו מאולם תיאטרון - אפילו באמצע ההצגה.

לכן השורה הזאת מנקרת בי כמו העיט בכבדו של פרומתאוס. אני חוזרת ותוהה לא רק על כוונתה, אלא גם אל מי היתה מכוּונת, אליך או אלי? אני בטוחה שהוא ניסה להסתיר אותה על-ידי המכתב שכיסה עליה. אני לא חושדת באבא שהוא עושה דברים במקרה. אני תוהה: מאוחר מדי בשבילי להבין אותו, מאוחר מדי בשבילו להסביר לי את הקלקולים בינינו, מאוחר מדי לשניכם להכיר זה את זה מקרוב, או אולי מאוחר מדי להתפייס עם הוריו שנטשו אותו?

השאלות האלו מטרידות אותי. לא הייתי מגלה לך את קיומו של כיתוב זה אילו ידעתי בוודאות שהוא מופנה אלי, אבל אם אתה הנמען, אינני רשאית להעלימו. מצד שני, אם המילים האלה מכוונות אליך, למה הוא לא רשם אותן ביומן עצמו? למה הוא כתב אותן על גבי העטיפה הגלויה לעיני כול?

אני חייבת לומר לך משהו. אחד הדברים שהכבידו עלי בספרך היה שתיקתו הרועמת של אבי, שתיקה שהפכה את הספר להכלאה של חצאים דוממים: שתיקתה של אמך-סבתי, בגלל מכתביה שאבדו, ושתיקתו של אבי, שמיאן לדבר על עצמו במכתביו אליך. השתיקה הזאת מכה בי ללא רחם, היא נראית לי כמו משחק פינג-פונג על שולחנות נפרדים, מזכירה לי יותר מדי את שתיקותיו כלפי. אני שבה ותוהה האם באמת עמד בסירובו לספר לך על עצמו ועל משפחתו.

באחד המכתבים הראשונים אליך הוא מציין במפורש שהוא אינו מתנגד לפרסום חילופי הדברים המקצועיים ביניכם, אבל אוסר עליך לפרסם את התכתובת האישית. כל מי שקרא את ספרך מבין שהוא הציג לך שאלות, שהרי אתה פותח את רוב מכתביך אליו במענה לשאלותיו. אבל האם באמת אבי הגביל את עצמו להצגת שאלות, או שמא סיפק גם תשובות והסברים?

עובדה, במכתב אחר התנצלת על התבטאותך כלפי קלרה, האומנת שלו בקַטַנזַרוֹ. כלומר, הוא לא רק שאל אלא גם נזף. מצד שני, במכתבך מה-3 ביולי 2004 אתה מצר על סירובו לדבר על חייו. אני בטוחה שלא תתקשה להבין למה יצאתי מבולבלת מספרך. יש משהו לא הוגן בזה שאינני יודעת דבר על תוכנו של היומן. אני יכולה רק לומר לך כי הידיעה שהמילים הסתומות הללו מופנות אליך היתה מקלה עלי מאוד.

במכתבו אלי, בשורה הראשונה, הוא מבקש ממני לשלוח לך את יומנו. בשורה השנייה הוא פונה אלי בבקשה להסדיר את קבורתו בבית-העלמין באַרֶצוֹ. לא אכחד ממך שבקשתו להיקבר בבית-העלמין שבו קבורה סבתא ג'וליה הפתיעה אותי. ציפיתי שירצה להיקבר ברומא, עיר שעשה בה את רוב ימיו, שם נמצאת דירתו ושם גם האוניברסיטה שבה למד ולימד שנים רבות. הייתי מופתעת פחות אם היה מבקש להיקבר בקטנזרו - עיר הולדתו.

חשוב שתדע, אבא מעולם לא שוחח אתי על אמו, ומספרך הבנתי שגם אתך נמנע מלשוחח עליה. אף-על-פי-כן, בקשתו האחרונה היתה להיקבר באַרֶצוֹ, מקום קבורתה. לו הכרתי אותו פחות טוב, הייתי רואה בזה אקט סמלי של התפייסות מצדו כלפי אמו, אף כי מסויג, מכיוון שלא ביקש להיקבר תחת השם גַלַמבּוֹשׁ - כשם משפחתה של אמו, וגם לא טוֹט - כשם משפחתו של אביו. הוא בחר להיקבר תחת השם בנוונוטי, שהוא שם משפחתה של קלרה, האומנת שלו מקטנזרו.

אבל בהכירי את אבא אני יודעת שהוא לא איש של מחוות סמליות. אולי אני טועה. כעת אני נזכרת שחודשים אחדים לפני נסיעתו לאפריקה ביקר בקַסטיליוֹן פיוֹרֶנטינוֹ, אותה עיירה שאמו עשתה בה יחד אתכם את שנות המלחמה. על ביקורו שם נודע לי במקרה. ביקשתי ממנו להשאיל לי ספר קריאה כלשהו מספרייתו. אחרי ימים אחדים נפגשנו בבית-קפה לשיחה של סתם.

לפני שנפרדנו הוא הוציא מתיקו את ספרו של פרימו לוי "זמן שאול" ומסר לי אותו בלי לומר מילה. כשדפדפתי בו במונית נשר ממנו ספח של כרטיס רכבת מפירנצה לקסטיליון פיורנטינו. תמהתי מאוד: מה לו ולעיירה קטנה זו בטוסקנה, שאף פעם לא עניינה אותו? בכל זאת שמרתי את הספח לסימון הדפים בספרו של לוי, שמאוד הרשים אותי. כשסיימתי לקרוא בו הבליחה בראשי המחשבה שכרטיס הרכבת לא נשאר בספר במקרה.

כפי שאמרתי לך, אין אצל אבא דברים סתם. זה גרם לי לחשוב שאולי גם הספר לא נבחר במקרה. למה דווקא "זמן שאול" ולא ספר אחר? זו לא היתה הפעם הראשונה שהוא ניסה להעביר לי מסרים באמצעות רמזים, וגם הפעם המסר היה מעורפל. מצד שני, ייתכן שהוא התכוון רק ליידע אותי שהיה שם. אתה תופס איך הראש שלו פועל? אם רצה שאדע שביקר בקסטיליון פיורנטינו, למה לא אמר לי את זה במפורש ולמה לא גילה לי את מטרת נסיעתו?

אינני חושבת שהוא חיפש באותה עיירה אנשים שזוכרים עדיין את סבתא ג'וליה. גם אתה ניסית למצוא אנשים כאלה ולא מצאת, למעט משפחת גריפוֹני. מכל מקום, למחרת צלצלתי אליו, לא כדי לשאול אותו מה עשה בקסטיליון פיורנטינו (אם היה רוצה שאדע, הוא היה אומר לי), אלא כדי לדעת מתי להחזיר לו את הספר. הוא השיב שהספר יכול להישאר אצלי.

אחרי פרסום ההודעה על היעלמו באפריקה התקשר אלי אחד מעמיתיו באוניברסיטה כדי להביע את צערו. הוא סיפר לי שפגישתו האחרונה עם אבא התקיימה בגן עירוני לא הרחק מביתו. הוא ניגש לספסל שעליו אבא ישב כדי להחליף עמו כמה מילים, אבל נבהל מחיוורונו. אבא היה נבוך ובקושי הצליח לפלוט כמה מילות נימוס. גם עמיתו הובך - הוא חש כאילו פלש לדירה זרה בלי לנקוש בדלת. לאחר זמן, כשנודע לו על מחלתו, הוא קישר בין שני הדברים.

ביקשתי ממנו לעשות מאמץ ולהיזכר מתי זה היה. התאריך שמסר לי היה יומיים אחרי חזרתו של אבא מקסטיליון פיורנטינו. אינני חושבת שיש קשר בין חיוורונו לבין מחלתו. הוא נסע לקסטיליון פיורנטינו אחרי ההפוגה במחלתו. אבל אינני שוללת את האפשרות שיש קשר בין נסיעתו לקסטיליון פיורנטינו לבין החלטתו להיקבר בבית-העלמין של סבתא ג'וליה באַרֶצוֹ. ייתכן גם שאני מדמה דברים בלבי, יוצרת חיבורים בין דברים שלא אמורים להתחבר.

זה קורה לי לא פעם. מכל מקום, שילמתי כבר עבור חלקת קבר. היא כמובן ריקה, אבל אם תזדמן לאַרֶצוֹ, תוכל למצוא

אותה באגף המערבי של בית-הקברות. זהו אזור חדש שהוכשר לקבורה לפני עשר שנים, במסגרת תוכניות ההרחבה של בית-העלמין הישן. החלקה נמצאת במרחק עשר דקות הליכה ממצבת הקיר של סבתא ג'וליה. אני חייבת לומר שהביקור שלי שם העביר בי צמרמורת.

להזמין חלקת קבר דרך אתר האינטרנט של בית-העלמין זה דבר אחד, ולראות פיסת אדמה עירומה, שני מטר על מטר, שקרוב לוודאי תישאר ריקה, זה דבר אחר לגמרי. בכל מקרה, בכוונתי לחכות שנתיים, אולי שלוש, לפני שאקים עליה מצבה. בדעתי לעשות כמנהג המקום ולהצמיד למצבה עששית ותמונה ממוסגרת של אבא. גם אם הקבר יישאר ריק לתמיד, סבתא ג'וליה תהיה שם פחות לבדה, ליד המצבה של בנה.

"מאוחר מדי", צבי ינאי, 320 עמ', הוצאת כתר

לכל כתבות המדור לחצו כאן