הכיפה מכסה על רצח רבין

עוד מעט, כשבמוסדות החינוך הממלכתיים יציינו 14 שנה לרצח רבין, תוכלו להתבונן בסיפוק במעשה ידיכם ובצאן מרעיתכם: אתם, חלק מרבני הציונות הדתית, הפלאתם לעשות. במוסדות שלכם לא יהיה כמעט זכר לרצח הזה. במקומו תתבצרו באבל דתי לאומי משלכם. הרי זה יום השנה לפטירתה של רחל אמנו, ואין מחלוקת על מידת העצב העמוק שיש להנחיל לתלמידים.

וכשיבכו את רחל וישכחו את רבין, תוכלו לטפוח לעצמכם על השכם: הצלחתם עד מאד. הצלחתם להדוף כל ביקורת על המחנה הדתי-לאומי-משיחי-ימני. הצלחתם להרחיק את עצמכם מכל אחריות שהיא למעשה, ומי שטען להיפך הורחק בעצמו, כמו שעשיתם לרב יואל בן נון, כמו שעשיתם למתונים אחרים, ידועים פחות, שהעזו להטיל ספק בגרסתכם לארועים.

ראשית, אמרתם, היה ביננו עשב שוטה אחד. בחלוף השנים התברר שבמחנה שלכם יש לו ולמעשהו לא מעט מעריצים. איכשהו, קולכם לא נשמע מעולם לגינוי או שלילה של הללו. איש מבין תומכיכם שהביע אהדה ליגאל עמיר לא סולק ולא גורש ולא הוקע מקרבכם.

שנית, אמרתם, האחריות מוטלת על המלכות הרשעה עצמה, זו שיצחק רבין היה חלק ממנה – בדיוק כפי שהיטלתם אחריות לטבח שביצע רוצח ההמונים ברוך גולדשטיין במתפללים במערת המכפלה, על הפלסטינים כולם באשר הם.

כשהקורבן נושא באשם

את הפטנט המחשבתי הזה, כאילו הקורבן נושא באשם, יכולתם ללמוד משונאי יהודים באשר הם בכל הדורות, אבל למה התכוונו אלה שאמרו על גולדשטיין שהוא "קדוש" או "צדיק"? האם לא לכך שהרצח מותר, כל עוד אינו נוגד לגמרי את השקפתכם האידאולוגית? ומה חשבתם כששמעתם את הקריאות "רוצח" מופנות תחילה כלפי יצחק רבין, אחר כך אל אריאל שרון – ואפילו אל יולי תמיר, בביקור תנחומים בישיבת מרכז הרב – כיצד קרה שלא חשבתם לרגע כי העשבים השוטים הלכו והתרבו? וכיצד אירע ששתקתם כששמעתם על מעשיהם של עדן נתן זאדה ושל אשר ויזמן?

בקרב ציבור המאמינים שלכם, אתם מבורכים בהשפעה עצומה. כמה מכם מכירים ודאי תופעות שגובלות בסגידה כמט אלילית כשאנשיכם אומרים, "הרב אמר". עוד לפני רצח רבין, בשלב ההסתה השקטה, ידעתם שמילים הן הנשק הטוב ביותר שלכם, ואיש מכם-עצמכם אינו צריך לאחוז באקדח לבדו. יש ביניכם מי שיעשו את העבודה השחורה עבורכם.

אוי, כמה שצדקתם. אתם יכולים להביט בסיפוק בדור הבא במדינת יהודה ושומרון שלכם, ולציין לעצמכם שבבוא יום פקודה – הם יסרבו, ועוד לפניו יצהירו, אפילו בעת השבעתם, על נכונותם לסרב. ובבוא שוטר עם צו פינוי, יירקו וישליכו אבנים ויקללו ויתעמרו. וכן, אפשר גם להתעמר בקצינים ובחיילים שנאלצים לבצע את תפקידם, ואפשר – כל שנה – לרשום עליה מתמדת בהתנכלות כלפי פלסטינים ובמספרם של עצי הזית העקורים, ואפשר לאיים ולהפחיד את המערכת הפוליטית כולה בתגובותיכם האלימות הצפויות למה שלא נושא חן בעיניכם.

והכל, כמובן,

לשם שמיים ולמען ביצורה של ארץ ישראל, אתם אומרים. 

14 שנים אחרי, אני עדיין מבקשת למצוא בקרבכם אנשים שיאמרו, גם אנחנו אשמנו וגם אנחנו טעינו, ולא עשב שוטה אחד היה בינינו אלא תופעות שאנו נושאים באחריות האינטלקטואלית והרגשית לקיומן. אבל מדוע שתאמרו כך? הרי המחנה שלכם, בלי עין הרע, הולך ומתרחב. ואם ייצא מתוכו עוד רוצח – מה בכך? תמיד אפשר יהיה לגמד אותו ואת מעשהו במלים, ואחרי מותו - לקרוא לו קדוש.