מסע אל קהילה שנמוגה

יותר מ-50 שנה עברו. אני עומד בבית הכנסת הגדול של מישקולץ, הונגריה, ומתפלל שחרית בדיוק במקום שסבא זאב ז"ל ישב, בימים ששימש כמזכיר הקהילה היהודית. דלת הכניסה פתוחה לרווחה, האורות דולקים, אבל בית הכנסת ריק מאדם. הספסלים מאובקים, פרוכת ארון הקודש מתפוררת, העזובה ניכרת. אלמלא הגעתי עם משפחתי לכאן, בית הכנסת היה נשאר נעול על בריח, ריק ושקט. כמו כמעט כל יום אחר בשנה. 

התרגשות מהולה בעצב עטפה אותנו שעה קודם לכן כשנכנסנו - אמי, ארבעה אחים, שתי כלות ושני נכדים - אל החצר היהודית. את שער הברזל, שנעול רוב שעות היום, פתחה לנו סוכנת הבית הלא-יהודיה שמתחזקת את המקום.

יום שישי בצהריים, שעות ספורות לפני כניסת שבת שהיא גם שמיני עצרת, היום שחותם את חג הסוכות. בחצר עמדה סוכת עץ שדפנותיה כמעט עירומות, פרט לארבע-חמש אריזות ניילון ריקות של הדסים שהגיעו מישראל. שני ספסלים סביב שולחן. "זו ממש לא הסוכה שהיתה לנו פעם", מתאכזבת אמי שגדלה בחצר עד גיל 12.

במלוא הדרו‏ (צילום: יואב פרידמן)

1

2

3

4

5

6

7

מלבד סוכנת הבית, בחצר היהודית כבר אין איש מתגורר. לפני כמה שנים שיפצו את הדירות בחצר, והפכו אותן ליחידות אירוח. הכנסנו את המזוודות והתיקים לחדרים שהוקצו לנו, דירה שהיתה בעבר שייכת לאחת המשפחות בקהילה. על הדלת מימין לה היה פעם שלט "וייסברגר". כאן גרה אמא.

בית הכנסת הגדול

בית הכנסת היה המקום הראשון שביקשנו לראות. סוכנת הבית הכניסה את המפתח למנעול הגדול וסובבה. דלתות עץ גדולות נפתחו, ובית כנסת ענק נגלה לנו. בית כנסת שגם כאשר אמא תיארה לנו אותו, לא חשבנו שהוא גדול כל-כך, יפה כל-כך, מרשים כל-כך וגם מוזנח כל-כך. הסוכנת ניגשה לקצה בית הכנסת, כשהיא חולפת על-פני מאות רבות של מקומות ישיבה. פתחה ארון חשמל ומתג אחר מתג הדליקה את הנברשות שתלויות לאורך כל בית הכנסת. קודם צד ימין, אחר-כך שמאל. המקום התעורר לחיים.

אמי צעדה לעבר ה"מזרח", פנתה לשמאל והצביעה על הספסל השני בטור האנכי לרוב ספסלי בית הכנסת. "כאן סבא ישב". וגם אנחנו ישבנו כאן. מעגל שנפתח לפני עשרות שנים, עם שִיבה מתופת בלתי-נתפסת אל מדינה קומוניסטית שלא מתירה לצאת אל המקום שהלב יוצא אליו, נסגר. רק ב-1962 קיבלו סבא וסבתא אישור לעלות ארצה. וכעת, מרצוננו החופשי באנו מישראל כדי לראות את הנקודה שבה החיים היהודיים המשיכו - והובילו עד אלינו.

אחוזת התרגשות, געגוע, זכרונות, כאב, שמחה, נוסטלגיה, הסתובבה אמא בינינו. זה המקום שבו ראתה פעם אחר פעם את אביה תופס את עמדת שליח הציבור ופותח בתפילה. דמעות נקוו בעיניה, וכל שיכולנו לתת זה חיבוק של אהבה. 

החדר הסודי

כילדים להורים חדורי ציונות היו אמי ואחיה חלק מחבורה שהקימה "חדר ציונות" בבית הכנסת. אבל היכן הוא? כבר פעמיים היתה אמי בהונגריה לאחר שבגרה - אחת מהן היתה בטיול שורשים עם אבי ז"ל - ולא מצאה את החדר. "זה היה מאחורי עזרת הנשים" זכרה. לא קשה למצוא את החדר מאחורי עזרת הנשים. פוסעים על העצים החורקים בקומת הגלריה הראשונה לאורך כל בית הכנסת, ומגיעים.

החיים שהיו‏ (צילום: ניצן פרידמן)

1

2

3

4

5

6

7

משהו לא מסתדר. אמי אומרת "זה היה חדר הציונות", אבל איך היא לא מצאה אותו קודם? ממשיכים לסייר בבית הכנסת והנה פתח ומדרגות בטון שמתפתלות כשבלול. אחי נזכר בשיחה עם דוֹד דָוִד, שסיפר משהו על מדרגות לולייניות. חושך מוחלט.

התחלנו לטפס, פוחדים להחזיק במעקה הישן. עלינו כגובה של שתי קומות, ופתאום התגלו כיפות בית הכנסת, המסתופפות מתחת לגג רעפים. מולנו היה חדר מאובק, עם סימני ציורים על הקירות, וחלקים מהתקרה שנפלו. "כן, כאן זה היה, נכון", אמי אישרה. "כאן תלינו דגלים של ישראל, עטיפות של מסטיקים ששלחו לנו מהארץ, קטעים מעיתונים..." לא באמת היה מסובך, אבל הייתה תחושה של גילוי, של רובד נוסף שנחשף.

סידורים מאמצע המאה ה-19

מעל עשרת אלפים יהודים חיו במישקולץ לפני השואה - רובם לא שרדו. מהקהילה הגדולה, שבשנת 1941 היוותה כ-13.5 אחוז מתושבי העיר השנייה בגודלה במדינה, נותרו מאות בודדות. רבים מהם מתבוללים, מיעוטם המוחלט אורתודכסים. אל החצר היהודית, שפעם היתה מקום כינוס מרכזי, מגיעים מדי יום כמה יהודים בודדים כדי להתפלל בבית המדרש, ולא פחות מכך - כדי לאכול את ארוחת הבוקר שמוגשת שם.

בשבת שתי קבוצות של מתפללים מבוגרים יושבות בבית המדרש, יחד הם 14 מתפללים. טלפונים סלולריים מונחים על השולחנות. מאחר שכבר כמעט אין מי שיעלה כשליח ציבור, הקהילה מממנת חזן שמגיע מדי שבת וחג מאזור בודפשט ומנהל את התפילות בקול נעים. בין הסידורים שעל השולחנות ובספריות ניתן למצוא אפילו כמה מאמצע המאה ה-19. לשווא ניסינו למצוא אחד שיהיה כתוב עליו "וייסברגר".

כשהערב יורד מתחילות להגיע נשים נוספות לבית המדרש, ואשתו של החזן, שהתפללה עד כה בפינת בית המדרש - פונה איתן לחדר צדדי. כמעט כל הנוכחים עסוקים בשיחות אישיות. הרבה "איגן, איגן". לפעמים התפילה היא רק תירוץ.

שום דבר לא השתנה?

בשבת עצמה אנחנו לוקחים זמן להסתכל בחצר, המקום שבו אמי שיחקה עם חבריה. אנדרטה גדולה ניצבת במרכז, ועליה שמות ההרוגים ממלחמת העולם. גם כמה וייסברגרים נמצאים שם. מעל עשרות השמות שעל האנדרטה, חרוט באבן כיתוב על הנופלים במלחמה ש"הרעישה העולם בין השנים 1914-1918". מי שיער איזה זעזוע יתרגש על האנושות 30 שנה לאחר מכן.

סיור קצר בעיר עצמה גילה נוף אורבני קלאסי של מזרח אירופה. בנייה רומנטית ומעוטרת, בתים בצבעים שונים, חלונות אינספור. באחד מהרחובות הראשיים תלוי שלט שמצביע על גבול הגטו שעבר במקום. הונגריה נכבשה על-ידי הנאצים ב-1944 ורוב הגברים במישקולץ נשלחו למחנות עבודה. זו היתה הצלתם. שאר היהודים הוכנסו לגטו וריכוזם התנהל באכזריות רבה, כשבית הכנסת הופך להיות המחסן העיקרי לרכוש שהוחרם. ביוני של אותה השנה גורשו לאושוויץ רוב יהודי העיר, ובכללם 1,422 ילדים.

בדרך חזרה לחצר היהודית, ברחוב הראשי, מישהו כתב בטוש על קיר: "צוענים להודו, יהודים למשרפות". 

סיפורה של קהילה

לפני שעזבנו את הקהילה במישקולץ ביקרנו במשרד שבו עבד סבא. חדר בחצר שהיה צמוד לחדרו של הרב. אחד מחברי הקהילה פתח את המקום עבורנו והציג את המקום שהם מקווים להפוך למוזיאון שיספר את סיפורם. סיפורה של קהילה הולכת וגוועת, כמו רבות אחרות באירופה ובעולם.

לתוך המשרד אספו חברי הקהילה תמונות ומסמכים משנים עברו. אחד המסמכים, שתלוי על הקיר, מצמרר: זהו אחד מני אלפי טפסים שמילאו ניצולי שואה

שראו חברי קהילה אחרים מובלים אל מותם בידי הגרמנים. בכתב יד מסתלסל מעיד אדם על מותה של אשה, כנראה תושבת הקהילה. "מהיכן הוגלתה? ממישקאלץ", "להיכן? לאויסשוויטץ", "האם הוליכה עמה בנים קטנים? ב' ילדים", "לאיזה צד העמידוה באויסשוויטץ? לצד שמאל", "האם ראו אותה שם במרחץ? לא", האם שבה מן העבודה? לא".

אנו יוצאים מן המוזיאון שבדרך ומתנדבים לסייע מעט לאנשי הקהילה שמפרקים את לוחות העץ של הסוכה. רגע לפני שעוזבים את החצר מתייצבים לתמונה משפחתית בפתח בית הכנסת הגדול. סבא וסבתא ז"ל לא חזרו לכאן, אבא גם לא זכה לחזור איתנו - אבל אנחנו כאן, ואיתנו גם הדור הבא, שאמנם עדיין לא מבין את כל הסיפור - אבל בוודאי יכתוב את המשכו.