התינוק שלכם: יותר חכם ממה שנדמה
גם אם נדמה לכם שהדבר הכי מתוחכם שהתינוק שלכם עושה זה להראות איפה אור, הוא בעצם חושב כמו מדען ואפילו מחשב הסתברויות. הפסיכולוגית שחקרה את הנושא ועשתה ממנו רב–מכר בארצות–הברית מסבירה בראיון שכישורי למידה משוכללים מתחילים כבר בחיתולים
שחזרו בדמיונכם את הפעם הראשונה שטסתם לחו"ל. הגעתם לשדה התעופה, סביבכם שלטים בשפה זרה, צלילי מילים לא מוכרות מתערבלים ברקע בעודכם נדחפים לעבר היציאה.
הלומים מהטיסה ומהשינוי באקלים, אתם מתרגשים לקראת מפגש עם ריחות וצבעים חדשים. כך, לדברי אליסון גופניק, פרופ' לפסיכולוגיה התפתחותית באוניברסיטת ברקלי בקליפורניה, חווים תינוקות את העולם. "להיות תינוק זה כמו הביקור הראשון בפריז: הכל זוהר, הכל מעניין, אבל בכל זאת מתעוררים בבכי בשלוש לפנות בוקר," היא מסבירה בשיחת טלפון ממשרדה באוניברסיטת ברקלי. "כתיירים הכל מושך את תשומת ליבנו, אין לנו מטרות ברורות, המאמץ שלנו להבין עצום, ואנחנו חווים את הרגע. תינוקות תמיד נמצאים בכאן ובעכשיו, עסוקים בחקירת הסביבה."
כפי שאפשר להבין מדבריה, פרופ' גופניק משתייכת לאסכולה שרואה בתינוקות ובפעוטות הרבה יותר מיצורים חסרי ישע, שאינם יכולים להבחין בין מציאות לדמיון או לקבל החלטות מוסריות, כפי שטענו מדענים, פסיכולוגים ופילוסופים עד לפני כשלושים שנה. "תינוקות הם מכונות למידה," אומרת גופניק, שמאמינה כי תינוקות לומדים מהר יותר ממבוגרים ומחשבתם כה גמישה, עד שהם בעצם "מדענים אידיאליים," שיכולים ללמד אותנו על העולם. את משנתה היא פורשת בספר שיצא לפני כחודשיים בארצות-הברית, ושמו בתרגום חופשי הוא "התינוק הפילוסוף: מה מוחותיהם של ילדים יכולים לספר לנו על אמת, אהבה ומשמעות החיים." הספר בעל הכותרת השאפתנית הספיק להתברג ברשימת רבי-המכר של הניו-יורק טיימס ולהצטרף בכך לספריה הקודמים של גופניק. הוא מבוסס על ניסויים שערכה עם צוותה ועל עבודתם של חוקרים נוספים בתחום חקר המוח והפסיכולוגיה ההתפתחותית.
כלואים בהווה
אף-על-פי שהספר של גופניק אינו ספר הדרכה להורים, ההבנה שהפעוטות הם יצורים מתוחכמים ומודעים מובילה בהכרח להערכה מחודשת של תפקידו של ההורה. "במבט שטחי פעוטות אכן נדמים כיצורים חסרי אונים ואינם מפגינים אינטליגנציה כפי שאנו מבינים אותה. הורים תמיד חשו שהרבה יותר מתרחש מתחת לפני השטח, אבל זה היה מאוד קשה להוכחה מדעית בגלל מחסום השפה," מסבירה גופניק. "שימוש בטכניקות חדשות כמו וידאו איפשר לנו ללמוד על המתרחש במוחם של תינוקות – על מה הם מתבוננים ובמשך כמה זמן, מה הם עושים בסיטואציות חדשות ואיך הם פועלים במצבים שנתקלו בהם בעבר. במשך שנים תינוקות לא היו מושא להתבוננות מעמיקה ולחקירה פילוסופית, גם משום שעד העשורים האחרונים מרבית החוקרים היו גברים, שלא היו המטפל העיקרי, גם אם היו אבות בעצמם. המבט שלהם היה לרוב שטחי, והוא בוודאי שונה מזה של הורה שמבלה זמן רב בבית עם תינוק."
ומה מגלה מבט מעמיק יותר?
"בראש ובראשונה, שתינוקות לומדים כל הזמן. אחרי שהבנו את זה, היינו צריכים להבין איך המוח שלהם בנוי, והיום אנחנו יודעים שתהליך הלמידה שלהם זהה לתהליך הלמידה של מדענים. למשל, הם מקבלים החלטות על סמך ההסתברות שהתוצאה הרצויה תתרחש."
גופניק וקולגה שלה גילו, למשל, שכבר בגיל הגן ילדים משתמשים בהסתברות כדי ללמוד איך דברים עובדים. הן הראו לילדים קוביות, שאם מוסיפים אותן למכונה, המכונה עשויה להאיר. הן חזרו על הפעולה וגילו שהילדים הראו נטייה גדולה יותר להוסיף את הקוביות כשהאירו את המכונה פעמיים מתוך ארבע הפעמים, מאשר אם המשחק הואר רק פעמיים מתוך שש פעמים. המסקנה: גם אם נכשלתם במבוא לסטטיסטיקה, היו ימים שבהם דווקא הבנתם מה זו הסתברות ופעלתם לפיה.
"קולגה שלי הראתה לבני 9 חודשים קופסה גדולה עם כדורי פינג-פונג," מספרת גופניק. 80" אחוז מהכדורים בקופסה היו אדומים ו20- אחוז לבנים. בתחילה החוקרת הוציאה 4 כדורים אדומים וכדור אחד לבן. אחר-כך היא הוציאה 4 כדורים לבנים וכדור אחד אדום. התינוקות הקדישו בבירור זמן רב יותר להתבונן בנעשה כשהחוקרת הוציאה יותר כדורים לבנים, כי כשהיחס הסטטיסטי השתנה הם הבחינו שמשהו יוצא דופן קרה, זיהו שייתכן ויוכלו ללמוד משהו חדש ולכן התבוננו בנעשה בתשומת לב. אני לא טוענת שהם עשו חישובים מתמטיים, אבל באופן לא מודע הם התייחסו לנעשה בכלים מדעיים סטטיסטיים. התינוקות גם הסיקו שהחוקרת מעדיפה כדורים לבנים, וכשהיא הושיטה את ידה הם בחרו לתת לה כדור לבן. כלומר, באמצעים סטטיסטיים ושימוש בהיגיון הם פיענחו את רצונותיה. הבחנו שתהליך הלמידה שלהם מאופיין במוכנות לשנות את דרכי הפעולה אם הסיטואציה משתנה."
הגמישות המחשבתית לא מעידה פשוט על חוסר זיכרון לטווח קצר?
"לא. אנשים לרוב חושבים על תינוקות כעל מבוגרים עם פגמים, אבל למעשה האינטליגנציה שלהם שונה מזו של מבוגר. אנחנו מסוגלים לנסח דרכי פעולה להשגת המטרות שלנו. תינוקות לא טובים בתכנון, אבל הם טובים בבחינת הסביבה שלהם ובבחירת האמצעים שיובילו אותם למטרה. למבוגרים יש זיכרון אוטוביוגרפי, ופעמים רבות אנחנו פועלים בהתבסס על ניסיון העבר שלנו. פעוטות יפתחו זיכרון אוטוביוגרפי רק בגילאי הגן. עד אז הם אוצרים ידע, אבל לא מביטים אל העבר כדי לנסח פעולות עתידיות – במידה רבה הם כלואים בהווה.
"ערכנו, למשל, ניסוי שבו הראינו לפעוטות קופסת ממתקים, אלא שהחלפנו את הממתקים בעפרונות. כשהם פתחו את הקופסה, הם הופתעו לראות את העפרונות. כששאלנו אותם מה ציפו למצוא שם, הם טענו שתמיד ידעו שיש שם עפרונות. מתשובתם מבינים שהם למדו משהו חדש – שבקופסה מהסוג הזה יש עפרונות, אבל הם לא מסוגלים לחזור אחורה ולומר שפעם חשבו אחרת. מדענים טובים משלבים את שני סוגי האינטליגנציה, התמקדות במטרה לצד פתיחות. יש מחקר שמראה שמרבית פרסי הנובל למדע ניתנו למעבדות שבהן קרה משהו בלתי צפוי בעת הניסוי, ואנשים זרמו עם התוצאה במקום לתייג את הניסוי ככישלון. פעוטות פועלים כך על בסיס יומיומי."
את מדגישה את חשיבותו של החבר הדמיוני שיש לילדים רבים. למה?
"ילדים בגילאי שנתיים עד ארבע מבלים זמן רב בעולמות מדומיינים, וחוקרים רבים הניחו שזה מעיד על טשטוש בין דמיון למציאות. זו טעות, משום שגם ילדים צעירים מבינים את ההבדל בין מציאות ובדיה. פעמים רבות הם פשוט מעדיפים את האפשרות המדומיינת. החשיבות של תרגילי הדמיון הללו היא שהם מעודדים ילדים לחשוב על חלופות לסדר החיים הנוכחי. לילדים רבים בגילאים שבין 18 חודשים וחמש שנים יש חבר דמיוני, ובמקום לחשוש לשפיותם כדאי להבין שהחבר הדמיוני הוא כלי חיוני להבנת העולם. כשילד ממציא חבר שחי במערה סודית מתחת לבניין שלו הוא בעצם שואל את עצמו איך מרגיש מישהו שחי במערה? מה היה קורה אם החיים לא היו מתנהלים מעל לפני השטח אלא מתחתיו? איך מרגיש מישהו שהוא לא אני?
"מרבית הילדים שיש להם חבר דמיוני ידעו לחזות טוב יותר את מחשבותיהם ורגשותיהם של אחרים. זה לא מפתיע שילדים אוטיסטים כמעט אף פעם לא ממציאים חבר דמיוני או משחקים במשחקי נדמה לי. ילדים יודעים שהחבר לא אמיתי, בדיוק כמו שאנחנו יודעים שהדמויות ברומן שאליו אנחנו בורחים אינן אמיתיות. אבל כפי שאנו נהנים לדמיין את חייה של צארית רוסייה, כך גם ילדים נמשכים לדמיין חיים של אחרים. אופן החשיבה הזה דומה לזה של אלברט איינשטיין – במקום להסיק מסקנות מניסויים, איינשטיין שאל את עצמו 'מה אם- '... מה היה קורה לו העולם היה מתנהג בצורה אחרת מזו שהנחנו."
קרקר או ברוקולי
האם פיתוח הדמיון מתנגש לדעתה בחינוך, שכולל דברים לא דמיוניים כמו מטלות, סדר יום ומשמעת? ממש לא. "אין סתירה בין השניים," היא מסבירה. "פעוטות יכולים ללמוד במהירות, בין היתר מפני שיש סביבם מבוגרים שמעניקים להם הגנה וסדר. כל הילדים יצירתיים מלידה, אבל כדי להגיע להישגים כמבוגרים הם צריכים ללמוד להתמקד ולתכנן. במידה רבה ילדים הם מחלקת המחקר והפיתוח של האנושות, ואילו המבוגרים הם היצרנים והמשווקים."
את אמא לשלושה ילדים. מה למדת ממחלקת המחקר והפיתוח הביתית?
"כשבני היה בן פחות משנתיים הכנו לקינוח אננס עם ליקר. בני הוא חובב קינוחים ידוע, אבל כשהוא טעם את האננס הוא הופתע לרעה. שבועות אחרי המקרה הוא היה אומר לי, 'לך אננס כל-כך טעים ולי זה מגעיל'! זה גרם לי לחשוב על הנטייה שלנו לתייג ילדים כאנוכיים. תיכננתי ניסוי שבו שתי קערות, אחת עם ברוקולי ואחת עם קרקרים. החוקרת לקחה ביס מהקרקר ואמרה 'איכס,' ואז טעמה מהברוקולי ולומר 'יאם!' אחר-כך היא ביקשה מבני 18 חודשים לתת לה עוד ביס מאחד המוצרים בקעריות. הפעוטות בחרו לתת לה ביס נוסף מהברוקולי, למרות שהם עצמם העדיפו קרקרים. הסקנו שמגיל מאוד צעיר פעוטות מבינים שלא לכולם יש אותן העדפות שיש להם. כך שבניגוד לדעה הרווחת, גם אם הם לא מסכימים עם העדפותיהם של אחרים, הם יכולים להתנהג בצורה נדיבה ומתחשבת."
אז את חושבת שלתינוקות יש מודעות?
"בהחלט, אם כי המודעות שלהם שונה מהתודעה הבוגרת. כמבוגרים אנחנו מסוגלים להתרכז במטלה אחת ולהתעלם מהסחות. תינוקות וילדים ממש גרועים בזה, הם לא יכולים שלא לשים לב למתרחש סביבם. מצד שני הם קולטים הרבה יותר ממה שמתרחש סביבם מאשר מבוגרים. את המודעות הבוגרת ניתן לדמות לזרקור שנדלק במוח ומאיר פינה אחת בעוצמה רבה. מנגד, זו של פעוט היא כמו מנורה שמסתובבת על ציר ומאירה בכל פעם חלק אחר מהסביבה בצורה כמעט אקראית."
בטור שכתבה לניו יורק טיימס סיפרה גופניק על ניסוי שעשתה לורה שולץ, פרופ' למדעים קוגניטיביים מאוניברסיטת ,MIT שהוכיחה שכשילדים משחקים הם מתנסים במושג סיבה ותוצאה. היא הראתה לילדי גן צעצוע עם שתי ידיות וברווז שקופץ החוצה. קבוצה אחת ראתה שכשלוחצים על אחת הידיות הברווז מופיע, וכשלוחצים על השנייה, דבר לא מתרחש. הקבוצה השנייה ראתה שכשלוחצים על שתי הידיות בבת-אחת, הברווז מגיח, אולם לא הראו להם מה קורה כשכל ידית מופעלת בנפרד, כך שהקשר הסיבתי בין הידיות לבין הברווז נותר עלום. שתי הקבוצות קיבלו את הצעצוע, והחוקרת גילתה שהילדים בקבוצה השנייה שיחקו עם הצעצוע במשך זמן ארוך הרבה יותר וגילו איך הצעצוע עובד. גופניק הסיקה שגם אם נדמה שתינוקות סתם מתעסקים עם כל הנקרה בדרכם, הם בעצם חוקרים את אופני הפעולה של חפצים.
מה הורים יכולים ללמוד מהקריאה בספרך?
"את ההבנה שהם משתתפים בתהליך למידה מעורר התפעלות. הורים רבים עסוקים בניסיונות שיפור התינוקות שלהם ומחמיצים את העובדה שהילדים שלהם מספיק חכמים. תינוקות הם מכונות למידה, אבל תפקידו של ההורה אינו לייעל את המכונה. אופן הלמידה של פעוטות ממילא הפוך מזה של מבוגרים, ויש להניח להם להתבונן ולשחק. שינון, עבודה עם כרטיסיות, סרטי די-וי-די חינוכיים או לימוד קריאה בגיל שלוש הם לגמרי מיותרים. ספקו לילדיכם סביבה עשירה ותומכת והניחו להם לנפשם.
"בעבר למדנו להיות הורים על-ידי התבוננות בהורינו וטיפול באחינו הצעירים. אני הבת הבכורה במשפחה של שישה ילדים, ומגיל צעיר טיפלתי בתינוקות. הורים רבים היום לא טיפלו בתינוקות לפני שילדם הראשון נולד. הורות יכולה להיות מאיימת למי שלא נחשף לפני כן לילדים, וטבעי שאנשים מחפשים הדרכה. לצערי, רבים מוציאים סכומי עתק על צעצועים ועזרי למידה לפעוטות במקום על משכורות לאנשים שמטפלים בילדים שלהם. סדר העדיפויות הזה שגוי, כיוון שיש משמעות רבה יותר לזהות המטפלים מאשר לצעצועים. בנוסף, השכלה פורמלית קיבלה חשיבות כל-כך גדולה בחברה שלנו, שקשה לנו לדמיין תהליך למידה שמתרחש תוך כדי משחק. אבל יותר בוץ, יותר קרובי משפחה ויותר בעלי חיים - זה כל מה שהילדים שלכם צריכים".
הכתבה באדיבות "זמנים מודרניים".
לפנייה לכתב/ת 
