ספר הסיפורים אשר לשלמה

תפילין

בשנות ה-70 יצא ר' שלמה קרליבך למסעו הראשון, אחד מני רבים, למה שנקרא בעבר "ברית-המועצות". מטרתו הייתה להגיע אל יהדות רוסיה הדוויה ולעודד את רוחה. כבר בראשית ימי השלטון הקומוניסטי נשללה משלושת מיליוני היהודים שהתגוררו שם כל דרך לביטוי יהדותם, כל מוסדותיהם היהודיים נסגרו ונכפה עליהם בידוד מאחיהם שברחבי העולם.

הופעת ספרו של אלי ויזל, "יהדות הדממה", וייסוד תנועת הסטודנטים למען יהדות ברית-המועצות (SSSJ) היוו ציון דרך במאבק, ותשומת לב יהדות העולם פנתה סוף סוף להתמקד במצוקת אחיהם הרמוסים תחת השלטון הסובייטי. זעקה גדולה עלתה מרחבי העולם כולו למען יהודי ברית-המועצות, ומיד כשנִבקע הסדק הראשון במסך הברזל, וההגבלות על המבקרים שם הוקלו מעט, היה ר' שלמה קרליבך מן המנהיגים היהודיים הראשונים אשר נסעו לרוסיה על מנת לחדש את הקשר עם הציבור הרצוץ הזה.

בביקורו הראשון הבריח ר' שלמה סידורים, מחזורים, קלטות יהודיות, ספרים בעברית, כיפות, תפילין ותשמישי קדושה נוספים. הפעילים היהודיים שעמם נפגש ברוסיה קיבלו אותם בהכרת טובה, ותוך ימים ספורים אזל כל המלאי שהביא באמתחתו. ביומו האחרון במוסקבה, בשעה שארז את מזוודותיו והתכונן לנסוע אל שדה התעופה, שמע נקישה הססנית על דלת חדרו. בפתח עמד נער צעיר שהפליט לחש בהול, "אני יכול להיכנס בבקשה?"

כשנסגרה הדלת מאחוריו, פנה הנער לר' שלמה ואמר, "שמעתי שאתה מחלק תפילין וכיפות. באתי כדי לקבל זוג תפילין עבורי". ר' שלמה הביט בנער בצער ואמר בעדינות רבה, "בני הקדוש, אני כל-כך מצטער, אבל נתתי את כל מה שהיה לי. לא נשאר לי כלום". הנער התמוטט באחת על מיטתו של ר' שלמה ופרץ בבכי נורא. "אח קדוש שלי!" ר' שלמה ישב לצד הילד וכרך סביבו את זרועו, "מדוע אתה בוכה כל-כך?"

"בשבוע הבא יש לי בר-מצווה. למדתי במחתרת ספרי קודש עם כמה נערים בני גילי, ולמרות שהידע שלי חלקי, אני יודע שביום בר-המצווה אדם אמור להניח תפילין בפעם הראשונה. אי-אפשר להשיג תפילין בשום מקום ברוסיה, ורק היום שמעתי שאתה מחלק אותם. מיד כששמעתי עליך מיהרתי לכאן. אני כל-כך רוצה לקיים את המצווה הזו. אתה היית תקוותי היחידה. אני לא יכול לעמוד באכזבה הזו!" והנער החל להתייפח שוב. ר' שלמה הביט בנער אחוז שרעפים, ואז פנה אל מזוודתו, הוציא את התפילין שלו והגיש לו אותם.

"אבי הקדוש, זכרונו לברכה", אמר לו, "נתן לי את התפילין האלה כשהייתי בר-מצווה. יש לי קשר מאוד עמוק אליהם. בדרך-כלל אין לי רגשות מיוחדים כלפי הרכוש שלי, ולמעשה יש לי מעט מאוד רכוש בחיי. אבל לא חשבתי שאי פעם אצטרך להיפרד מהתפילין שלי, שהם אחד הדברים האחרונים שנשארו לי מהוריי. אבל אם חשוב לך כל-כך שיהיו לך תפילין בבר-מצווה, אתן לך אותם בשמחה". הנער, שבתמימותו לא הבין את גודל ההקרבה, לקח את התפילין באושר ומלמל מילות תודה.

כשעמד לצאת, פנה אל ר' שלמה שוב בקול בוכים ושאל, "אבל מה לגבי כיפה? אני לא אמור לחבוש כיפה לפחות ביום הבר-מצווה שלי?" "בני הקדוש, אני כל-כך מצטער, אבל חילקתי גם את כל הכיפות". כשהחלו הדמעות לבצבץ שוב בעיני הנער, מיהר ר' שלמה להוריד את הכיפה מעל ראשו ומסר אותה לידיו. "לכבוד ולזכות יהיה לי אם תיקח את הכיפה שלי, בבקשה". הנער לקח את הכיפה, נישק את ידו של ר' שלמה, ויצא.

מעולם ובשום מקום לא צעד ר' שלמה קרליבך ולו צעד אחד בלא כיפה לראשו, אך ביום שבו סיים את ביקורו הראשון ברוסיה היה ר' שלמה גלוי ראש. בהמשך אותו יום, בטיסת קישור לישראל, הבחין בקבוצת יהודים שהתפללו במעבר. הוא ניגש אל אחד מהם, וביקש לשאול את התפילין שלו כשיסיים להניחן. "שלמה", אמר האיש בצחוק מזלזל, "עד שאתה דואג לתפילין, אולי תחשוב קודם על הכיפה שאין לך על הראש!" "אוה, אחי הקדוש", ענה ר' שלמה חרישית, "לו רק ידעת את סיפורן של התפילין שאין לי, לו רק ידעת את סיפורה של הכיפה שאין לי. לו רק ידעת".

רב האסירים

"מעט מאוד אנשים היו מודעים לצד הזה בעבודתו של שלמה קרליבך", מהרהר בקול הרב צבי מנדל, רבה של קהילת "הל בני ישראל" בברוקלין, "אבל הוא נהג לבקר בקביעות אסירים בכל רחבי העולם – יהודים ולא-יהודים כאחד. בכל מקום שנקרה אליו, ניסה לבקר את האסירים המקומיים, בין אם היו מאחורי חומותיו של בית-כלא כלל-ארצי ענק, ובין אם שהו במתקן כליאה כפרי קטן. לעתים היה מזדמן לו לפגוש שם יהודי או שניים, אך לעתים קרובות יותר לא היה פוגש כאלה כלל.

"מי חש רחמים כלפי אסירים בבית-כלא? ישנם גדודים של גומלי חסדים הדואגים לחולים ולגלמודים בבתי חולים, במרכזי החלמה, בבתי אבות. אך מתי שמעתם לאחרונה על ארגון חסד הדואג לאסירים בבית-כלא? אנשים אלו הם בין הדחויים, השנואים והזנוחים ביותר בעולם. אך שלמה קרליבך לא שכח אותם. הוא ריחם עליהם.

"בערך לפני שנתיים הייתה לי הזכות להתלוות לשלמה כשביקר בבית-כלא במדינת ניו-יורק. הפעם הוא ממש הוזמן על-ידי אחראי הדת היהודי, שביקש ממנו לערוך הופעה ליהודים הכלואים שם לכבוד חנוכה. לא היו שם רבים, אפילו לא מניין, רק שמונה יהודים. לא הוצע לו כל תשלום, אך שלמה קיבל את ההזמנה מבלי להסס לרגע – זו הייתה חתיכת טירחה, שלוש שעות לכל כיוון – 'אין בעיה!', אמר שלמה בעליזות.

"ההופעה הצליחה מאוד, ושלמה הפך אותה למסיבת חנוכה אמיתית, אך זו הייתה רק ההתחלה. כשתמה החגיגה, פנה שלמה לאחראי הדת ואמר, 'בבקשה… הייתי רוצה לבקר אצל האסירים האחרים כאן. תוכל להשיג לי אישור?'

"שלמה נכנס לכל תא, חיבק ונישק כל אסיר ושוחח אתו. אחר כך הלך לחדר האוכל, למועדון, למטבח, לכל פינה וכוך בבית הסוהר שהרשו לו להיכנס אליהם, ולא נח

ולא שקט עד שצד כל אסיר וּוידא שלא דילג על איש. לבסוף פנה לעזוב, ובעוד אנו צועדים במסדרון החל לרדוף אחרינו אסיר שחור גדל-מידות שפניו מצולקות. 'ראביי, ראביי', הוא צעק, 'חכה בבקשה'. עצרנו מיד ושלמה פנה לעומתו בפנים מאירות. 'כן, חבר קדוש שלי?', שאל במתיקות. האיש החל להתמלא במבוכה, כאילו הוא מתחרט על מעשהו הפזיז, ואז אזר אומץ, ואמר לבסוף, 'פשוט אהבתי את החיבוק שנתת לי קודם. איכפת לך לתת לי עוד אחד?' שלמה הגיב בחיוך הקורן ביותר בעולם, ואז עטף אותו בזרועותיו בחיבה. הם עמדו חבוקים שעה ארוכה.

"לבסוף חדל האסיר ופלט את האנחה העמוקה ביותר בעולם. 'אוי, ראביי', אמר, 'אף אחד, אף אחד, לא חיבק אותי כך מעולם', ואז החלו דמעות לזלוג במורד פניו. 'אתה יודע, ראביי', הוא התייפח בצער, 'אם רק היו מחבקים אותי כך לפני עשר שנים, אני בטוח שלא הייתי בכלא הזה היום'". 

• "הרבי מקרן הרחוב - סיפורים מופלאים על ר' שלמה קרליבך", מאת יוטא הלברשטאם-מנדלבאום (מאנגלית: דוד הלל). הוצאת רשימו, הפצה: "דברי שיר".