סוף עונת הקולנועים

חוויותי מתעתעות בי לעיתים; בין סרטים לבניינים, בין בתי קולנוע לזיכרונות ילדות, בין מציאות לדמיון. כיליד שנות ה-70 אני מרגיש אמיץ דיי להתעטף בזכרונות משלי על עבר שלא יחזור ועל עתיד שכבר הגיע; לנכס לעצמי נוסטלגיה מבדלת בין דור לדור.

מדור ההורים, שנתמכים למחייתם בנוסטלגיה משלהם על ארץ יהודים אחת, שבסוף התגלתה כקצת אחרת. מדור הצעירים, שמסכם האישי והנייד כבר מספק להם את כל צרכיהם. ואני ושכמותי רק עתה מעכלים כי נחטפו מעימנו, בבזיק עפעף נדל"ני, בתי הקולנוע שהקרינו על ילדותנו, נערותנו ובגרותנו.

שנות ה-80 העליזות. היו אלו שנים של "הערוץ האחד", דולרים במזרון, תחנה מוזנחת שנקראה "הישנה" ופיל לבן שנקרא "החדשה". למדינה, היו אלו עשורים של שמחת התבגרות המלווה בכאבי גדילה. הוסר החרם הערבי ומבול מצרכים שעט לעברנו מעבר לים מפתה את ארנקנו.

"סינמה סיטי". ימי התום אבדו להם (צילום: צביקה טישלר)

ובתוך כל זה, היו את בתי הקולנוע של תל אביב. לא עוד פתוחים לשמיים כמו קולנוע "עדן" של הורינו, אבל כן עצמאיים לנפשם, חופשיים בתעוזתם, ידידותיים לשכונתם. היינו בוחרים סרט לא רק על פי תוכנו, אלא גם - ולעיתים בעיקר - בשל בית הקולנוע בו הוצג הסרט. אז עוד כתבו בעיתון קודם כל את שם בית הקולנוע, ורק אחר כך את פירוט הסרטים המוצגים בו. לכל בית קולנוע היו ייחודיות וקסם

משלו. המיקום, הגודל, האסתטיקה, הנוחות, הנאמנות, ועוד פרמטרים שונים שאינם קשורים לסרט גופו. נמשכנו אל בתי הקולנוע הללו כעש לאקרן ובמדור הקולנוע של ליל שישי חיפשנו הרפתקאות חדשות.

בסוף שנות ה-90 השתנה הכל. המדינה אימצה בחום את סוד הכלכלה העולמית ואיתה את קדושת מיקסום הרווחים. בזה אחר זה נפלו שדודים בתי הקולנוע העצמאיים לטובת הרשתות והקומפלקסים הקולקטיביים והסתמיים. כבתהליך היסטורי המורץ לאחור במהירות, נאלצו בתי הקולנוע הפרטיים לסגת חזרה בינות לחומות העיר, שיגנו עליהם מחום ולחות ויובש צופים.

הצצה לעיתוני התקופה חושפת שנים ארוכות בהן צצו בתי קולנוע בתל אביב כפטריות לאחר גשם, חלקם נסגרו ונפתחו בשנית. רבים התרחבו, התפצלו למספר אולמות קטנים, ושוב התאחדו. אחדים אף בלטו לכל אורך התקופה. כמעט כולם הוכחדו סופית בשנים האחרונות.

ציירתי בעיני רוחי קו עירוני מוגדר, ושרירותי לחלוטין, ובו מספר מתחמים. מתחם כיכר דיזנגוף, כשעוד מזרקת אגם משכה אנשים ולא יונים. מתחם הרחובות אלנבי ובן-יהודה, שהיו לבם הפועל של חיי לילה תוססים ולא רק רחובות פיק-אפים למיואשים. מתחם אבן-גבירול המצליח, שיבדל לחיים ארוכים. ואחרון חביב, המתחם "הצפוני" של עבר הירקון. גבולותיו הים במערב ושיכון בבלי במזרח, גורדון בדרום ונחל הירקון בצפון. לעיתים הוא חצה את הנהר הגועש ושלח נציגים אף עד רמת אביב הרחוקה.

היו אלו הילדות והבגרות שלנו, הימים העליזים של שנות השמונים, בצל כסות בתי הקולנוע העצמאיים, שריד גאה ליצירתיות תל אביבית בסוף עידן הקולקטיב הלאומי. לשם ברחנו לאסקפיזם שעתי מחיי היומיום והמציאות ההיא. חמוש בעיתונים ישנים וזיכרונות מתוקים, יצאתי לסיור אישי בעקבות בתי הקולנוע העצמאיים של תל אביב, שנות ה-80.

סינמה פרדיסו של ילדותי קרם עור וגידים סביב כיכר דיזנגוף ושלוחותיה. בקולנוע "תל אביב" התוודעתי לראשונה לאוליביה ניוטון-ג'ון המהממת ובקולנוע "אסתר" ל-R2D2 המחשמל. בילדותי, רחוב דיזנגוף היה נסגר בשבתות והופך למדרחוב להולכי רגל. כשגדלתי, נשאר דיזנגוף הרחוב הכי מדליק בתל אביב, כיאה למקום שבו הונצחו לראשונה ציצים בשלישיה בשלאגר האורבני "דיזנגוף 99".

בהתאם לביקוש, מספר לא מבוטל של בתי קולנוע שובץ בסביבות כיכר דיזנגוף או במרחק הליכה קצרה מהכיכר. גם היום המתחם עדיין חי ובועט, אבל בתי הקולנוע הפרטיים התכנסו כולם אל תוך מזגני הדיזנגוף סנטר. קולנוע "אסתר" הפך למלון בוטיק, קולנוע "תל אביב" עדיין מחפש קונה וקולנוע "הוד" הותיר אחריו רק עוד פסז' אומלל.

בית הקולנוע "תל אביב": הקולנוע הגדול בארץ. חלל ענקי ובו מעל אלף מקומות ישיבה שירת את תושבי העיר. במושגים יחסיים, היה זה כאילו עשרות אלפים איש בניו יורק יישבו ויראו סרט בו זמנית. "תל אביב" ממוקם ברחוב פינסקר, מיד אחרי הירידה מכיכר דיזינגוף. המבנה עצמו לא מרשים במיוחד, אבל השלטים המעטרים את פינת הבניין מציגים דקורציית ניאון צבעונית בעלת נטיות אינדיאניות ברורות, עיצוב שנות ה-80 במיטבו. עד לא מזמן עוד עיטרו את קירותיו פוסטרים ישנים של רוב לאו, בזמנו כוכב-על לבנות הנוער.

קולנוע "תל אביב". מתחת לגרפיטי מסתתרים עוד שרידי פוסטרים

אבל ייחודו של המקום, כאמור, הוא לא בחוצנו אלא בפנימיותו, שהתהדרה בחלל הקולנועי הגדול ביותר שנבנה במחוזותינו, וקרוב למדי שגם לא ייבנה עוד. מסך קטיפה סגול וגדול היה נפתח לרווחה לפני הקרנת הסרט. שם, ליבי הנפעם מגודל המקום והארוע נכנע לכוח משיכתה המהפנט של אוליביה ניוטון-ג'ון בסרטה "קסנדו".

בית הקולנוע "אסתר": בערב אחד בהיר בתחילת שנות ה-80, בילוי קולנועי משפחתי הפך ברגע לתחילתה של ידידות אינטימית עם מדע בדיוני. היה זה היום בו פרצו לחיי גיבורי טרילוגיית "מלחמת הכוכבים" של ג'ורג' לוקאס. בניין קולנוע "אסתר" משקיף על הכיכר ונבנה על פי מיטב מסורת הבאוהאוס. עגול וקטיפתי כאחד, השלים הבניין את אחת מקשתות הכיכר.

מלון "סינמה". לא שכחו את שימושו הקודם של הבניין

באחרונה קפצתי עם אשתי לביקור במלון הבוטיק "סינמה", שנפתח במקום בית הקולנוע. בעלי המלון חלקו כבוד לבית הקולנוע שירשו, ומציגים בלובי מזכרות מהימים ההם, כולל מסרטת הקולנוע הגדולה ששימשה להקרנת הסרטים. בעודי עומד בלובי הכניסה, הילד שבי ניעור כבמטה קסם. נמוך במטר, ומשוחרר לחלוטין מציניותו המצטברת של מבוגר, תחושת התפעלות והדר הציפה אותי.

כמו אז, כך היום, החלקתי מבטי על קומת הכניסה העגולה, אל עבר מדרגות הספירלה המובילות לקומה השנייה. שם מוקם ההיכל, קודש הקודשים של הכניסה לאולם הקולנוע עצמו. לרגע אחד של ילדות, קולנוע "אסתר" נראה בעיניי כהעתק של כנסיית "סנט פול" הלונדונית. דימיתי ברוחי את לוק סקייווקר מחליק במורד המעקה הלולייני, בדרכו להציל את הנסיכה.

בית הקולנוע "מקסים": בפינת קינג ג'ורג' ובוגרשוב, במורד שדרות בן ציון, מתחת לאחד הבניינים המכוערים בעיר, קרץ בית קולנוע "מקסים" בריבועיו הצבעוניים, שקישטו את קירותיו החיצוניים. המיקום היה נהדר - בין שדרה ירוקה שסופה תיאטרון (הבימה), לרחוב חנויות צבעוניות שסופו ים.

קולנוע "מקסים". החוויה הקולנועית עודנה שם (צילום: שאול גולן) 

הקסם של המקום לא אבד, וכיום ניצב במקום בניין האוזן השלישית. כמו בימים ההם, ניתן לשלב בחבילת חנייה מוצלחת אחת סרט טוב, קנייה זריזה בסנטר, ישיבה על ספסל בשדרה וטבילה בים. אבל "מקסים" כבר לא שם, וסרט ב"אוזן" הוא רק תחליף לחוויה הקולנועית של מאות צופים הצפופים יחדיו בתוך אולם גדול ומוחשך.

בית הקולנוע "הוד": בפסז' מפגש הרחובות דיזינגוף ופרישמן, צמוד לו בניין הקאמרי לשעבר, היום תאטרון בית ליסין. בפסז' פנימה מוכרים עדיין כרטיסים להופעות, אולם ריח שתן והזנחה נצמדים אליך כבר בכניסה. כשהייתי נער אהבתי את הפאטיו הגדול, בעל שתי הקומות והרמפה לרחוב. אווירת מסתורין אפפה את המקום, שהרי הכל יכול לקרות בפסז'. היה זה לוקיישן קלאסי לעסקאות מסתוריות ובלשים לעשרות.

קולנוע "הוד". גם ארבעה אולמות לא עזרו

הקולנוע אכן הוסיף הוד והדר לפסז' האפל, וזה תיגמל בתורו במנת אדרנלין שתספיק לאורך כל הסרט. בשנותיו האחרונות ניסו בעליו לחקות את "הגדולים" ופתחו את "הוד 1,2,3,4". אבל הפסז' והרחוב כבר נדמו בעצב, ממתינים בסבלנות של אבן לימים בהם ישובו דיזנגופאים אל קרביהם. הם לא שימרו עוז להכיל בתוכם את קולנוע "הוד", יהא אחד או ארבעה.

בית הקולנוע "אורלי": דחוק בין קינג ג'ורג', שוק בצלאל ומועדון הכדורסל הישן של "מכבי ת"א" ניצב לו קולנוע "אורלי". מעקי הברזל החיצוניים ניתבו את הבאים אל תוך בית הקולנוע, גרפיטי נעורים קישט את המקום. אווירה של דחיפת מרפקים ספורטיבית ליוותה אותו. מי שרצה להכנס, היה צריך לעמוד על שלו.

קולנוע "אורלי". השוק דווקא שרד (צילומים: עומר דותן)

סופו של בית הקולנוע היה הרואי וחסר תקווה כאחד. דרך הפתח שנפער בקיר האחורי של אולם הקולנוע לשעבר ניתן היה להציץ מהרחוב בשורות הכסאות, עליהם התענגו ישבנינו בעבר הלא רחוק כל כך, והרי הם דבוקים למשענותיהם, בודדים וגלמודים, חסרי אונים מול מגרש החנייה המעכלם עד תום.

סוגר את הרשימה קולנוע "חן", ממש על הכיכר. פעם הוא היה אחד, אחר כך הוא היה הראשון שבישר את תום הפרובינציאליות, בהציעו לא אחד אלא שישה אולמות במתחם אחד! וכך הוא הצטייר אז בעיניי - בעמק יפה בין חנויות ורחובות, ניצב לו בניין בן שישה אולמות. ויפים ומטופחים הקירות, ונאה הלובי. ובין הקומות - גרות בשלווה מדרגות נעות. ובקומת הביניים - קיוסק למרפא. הנאים האולמות בעיניך? נאים. התבוא לצפות עימנו? אבוא, אף אבוא!

כך הרגשנו אז, נפעמים מגודל הבשורה. כי בימי המונופולים הגדולים, חופש הבחירה היה עוד משכר ולא מתסכל כמו היום. בלילותינו, ברודוויי הופיעה אצלנו

בכיכר העירונית. היום "רב-חן" הוא אחד מתוך שלושה בתי קולנוע שפועלים עדיין, והיחיד באזור כיכר דיזנגוף שאינו ממוקם בסנטר. אבל המזרקה והכיכר כבר לא עושות לי "ברודוויי" בלילות.

במהלך השנים פעלו במתחם כיכר דיזנגוף עוד מספר בתי קולנוע. אולם הרבה לפני שקניונים רקדו כאיילים ואיקאות כבני צאן, דיזנגוף סנטר היה הקניון בר' רבתי. על כן לא פלא, שבמקום שכזה ישגשגו בתי קולנוע. "לב" ו"דיזינגוף", בתי קולנוע ממהדורת "אחד עד ארבע", מספקים חוויה קולנועית נעימה כבר שנים רבות, וממשיכים לעשות כך עד היום, בצניעות הנדרשת ממרכז המודע לעליונותו. אולם בעוד הדיזנגוף סנטר מצליח לשמר חיוניות מסוימת מבעד לקמטים, הרי שענפי הכיכר יבשו, עליה נשרו. לא עוד קולנוע בזה הרחוב, לא עוד פסז' קולנועי בלילות, וגם אוליביה אינה קורצת לי עוד.

• בחלק הבא בסדרה: ממוגרבי ועד תמר - בתי הקולנוע באלנבי ובן יהודה
  

• עומר דותן הוא עיתונאי שטח ומדריך טיולים למרכז אמריקה