הילד כבר לא חולם
הרעיון להפוך את הטקסט של חנוך לוין לאופרה נולד כבר לפני 10 שנים, אבל רק השנה תעלה על במת האופרה הישראלית ההפקה של "הילד חולם". היוצרים שמאחורי האופרה מספרים על הפחדים ותהליך העבודה המורכב
עשרות עיתונאים הגיעו הבוקר (ב') להצצה ראשונה אל מאחורי הקלעים של האופרה "הילד חולם" במשכן לאמנויות הבמה בתל אביב. אולי כיוון שלא בכל יום חוגג בית האופרה יצירה אופראית חדשה בשפה העברית, אולי כיוון שלא בכל יום זוכה טקסט מכונן של כותב מרכזי בחיי הבמה העברית כמו חנוך לוין, להפוך ליצירה מוזיקלית.
"הילד חולם", שנחשב לאחד המחזות המיתיים של לוין, הפך למסע נדודים אפי לא רק בעבור הדמויות הפצועות שיצר המחזאי בחיזיון התיאטרלי שלו, אלא גם בעבור המלחין גיל שוחט והבמאי עמרי ניצן. ביחד הם חברו לפרויקט יוצא דופן שמציץ אל עולם חסר אלוהים, שבו האדם הוא פליט תמידי שמביט מנגד אל הארץ המובטחת, אך לא מאושר לבוא בשעריה. זהו למעשה המחזה הראשון והיחיד של לוין שזוכה לעיבוד אופראי. האופרה הגרנדיוזית, שכתיבתה נפרשה על פני עשור, תעלה בבכורה עולמית בחודש ינואר במסגרת חגיגות חצי היובל לבית האופרה הישראלי.
הציפייה לקראת הפרמיירה דרוכה כמידת החששות. "הרעיון להפוך את הטקסט של חנוך לוין לאופרה נולד כבר לפני 10 שנים, אך למען האמת פחדתי", מודה מנכ"לית בית האופרה הישראלית חנה מוניץ. "בשבילי 'הילד חולם' זה להיכנס לקודש הקודשים. זו לא עוד יצירה אלא טקסט מכונן". כבת להורים שהגיעו לישראל מאירופה אחרי המלחמה ופה התחילו בבניין של חיים חדשים, אומרת מוניץ: "כמו רבים אחרים גם עבורי חווית הפליט אינה זרה. הוריי הגיעו הנה תלושים משורש כמו גזע גדוע, מבחינה רגשית לפני עשור הרגשתי שגדול עליי לגעת בפצע". אבל מהרגע שבו עלתה ההצעה המחשבה לא הפסיקה לנקר בה.
"הכרתי את חנוך לוין היטב. הוא היה בין באי ביתי ואני מכירה את כל מחזותיו בעל פה וחשה אליהם קרבה גדולה. 'הילד חולם' הוא אחד המחזות המפוכחים ביותר שלו והשאלות שהוא מעלה במחזה מלוות אותי. לקח זמן להפקה הזו להבשיל אבל כשהתחלנו לתכנן את העונה ה-25 של האופרה חשבתי שהגיע הזמן. בית האופרה נמצא כעת במקום אחר שבשל להתנסויות מסוג זה. הקהל שלנו פתוח, סקרן ובוגר. אני משערת שגם אני יותר אמיצה ממה שהייתי בתחילת הדרך".
הבמה שעיצב הלנווין. "אני יוצר בדימויים את מה שלוין כתב במילים"
לצד אומץ צריך היה לגייס עבור הפרויקט גם לא מעט תמיכה. תקציב ההפקה עומד על 6 מיליון שקל ובחלקו המשמעותי נגזרת של כספי תמיכת קרן ברכה לעידוד יצירה ישראלית מקורית וקרן ריץ'. "בניגוד לעולם התיאטרון שבו פעל חנוך, לנו באופרה אין אופציה להיכשל", אומרת מוניץ, "זו הפקה גרנדיוזית שמביאה לבמה תמה שגדולה מאיתנו. זו לא דרמה מקומית אלא אמירה גלובלית שנזקקת למרחב בימתי גדול".
קרב בין עצב לתקווה
זו לא הפעם הראשונה שמחזהו של לוין מתורגם למדיה שאינה תיאטרון. ב-1994 שידרה הטלוויזיה הישראלית עיבוד של במאי הקולנוע רם לוי ליצירה שזכה לתהודה גדולה. "זה מחזה שכאילו מראשיתו נכתב כאופרה", אומר המלחין גיל שוחט ומדגיש, "לראייה כמעט ולא שינינו את הטקסט למעט קיצורים מתבקשים. אני מאד מקווה שהמוזיקה הוסיפה מימדים נוספים לטקסט הרב שכבתי של לוין. אני יודע שניגשתי אליה בתחושה של ענווה ויראת כבוד".
שוחט. "תחושה של ענווה ויראת כבוד" (צילום: יוסי צבקר)
הפיכת המחזה לאופרה היתה לדבריו אתגר אדיר בעיקר בכל הנוגע לזיקוק היסודות הפואטיים והאוניברסליים שביצירה. את דימוי הילד שבמרכז המחזה הפך שוחט למהות תהליך היצירה האמנותית, שלדבריו נובע מקולו של הילד הפנימי של היוצר על הנאיביות הטהורה שהוא מסמל. "היחסים הטראגיים של הילד עם המציאות במחזה של לוין, הפכו באופרה שלי ליחסים הגסים שנוצרים בין היצירה לעולם החיצון. מותו של הילד הופך לקתרזיס של התעלות כמו כוחה של יצירת האמנות שמתעלה מעל ליומיום. זהו למעשה הקרב שבין העצב הקיומי העמוק לתקווה".
המפגש הראשון בין שוחט ללוין היה ב-1997 כשהציע לו לכתוב את הליברית לאופרה שהלחין "אלפא ואומגה". לוין העדיף לוותר אבל הציע לשוחט להלחין את "הילד חולם". המפגש הזה נחקק בזכרונו של שוחט שראה בו אור ירוק לתחילתו של מסע ארוך אל נבכי המחזה. ביחד עם עמרי ניצן החל תהליך הפיכת המחזה לליברית ולפני כשלוש שנים, עם החלטת האופרה הישראלית ללכת על הפרויקט, נכנסה עבודת התזמור להילוך גבוה.
דוגמה של הבמה
שוחט מדגיש כי למרות שמדובר באופרה חמישית שהלחין, היקפה – שכולל ארבע מערכות והפסקה - הוא הנרחב ביותר. על העבודה עם עמרי ניצן הוא אומר: "עבדנו בצמוד. עמרי היה שותף מלא והדיאלוג ביננו היה מעורר השראה. שנינו חלקו את הנחת היסוד שמדובר באלגוריה על הפליט שקיים בכל אחד מאתנו. על כך שכולנו למעשה כלואים באותה 'ספינת ארורים' שאף אחד לא רוצה לקבל לחופיו. מהשאלה האקזיסטנציאליסטית הזו נולדה המוזיקה שיש בה אלמנטים ילדותיים אינפנטיליים ומצד שני בהירות מוחלטת ומפוכחת שקיימת בכתיבה של לוין".
החיים כמסע חסר תכלית
אין ספק שניצן, בכובעו כמנהלו האמנותי של תיאטרון הקאמרי, אחראי במידה לא מבוטלת להפיכתו של חנוך לוין לנפקד הכי נוכח על הבמה הישראלית בשנים האחרונות. עם זאת נדמה שגם אחרי לא מעט הפקות אופראיות שביים הדיאלוג החדש שנוצר עם הטקסט של לוין גורם לניצן התרגשות יתרה. "זה מפחיד נורא", הוא אומר ומצטט את שקספיר שכתב: "הפחד הוא הטוב במגנים".
ניצן, כמו שוחט, מוצא שהמחזה של לוין הוא שירה. "הוא מדבר על רגעים גדולים מהחיים בהם הרגש גואה עד שהשירה היא הדבר הטבעי ביותר להפיק ממנו", הוא אומר, "יש בו חמלה ופיכחון אכזרי שמאפיין את הכתיבה של לוין.
זה סיפור מסע שבו אנחנו נולדים אל הרמוניה אידילית של ילדות מושלמת, פסטורלית ומשובבת לב. אל הילדות הזו, מתפרץ המוות ומכתים אותה בדם. יש בזה הכרזה על חוסר האונים של האמנות מול עוולות העולם בכלל והמוות בפרט".
חדר הילדות נפרץ ובמערכה השנייה לאחר מות האב, מנסים האם ובנה לעלות על ספינה שתוביל אותם אל הארץ שמבטיחה גאולה. אחרי מסע מפרך הם מגיעים לאי שומם וצחיח שמול חופו מת הילד. המסע נמשך אל ארץ הילדים המתים וחוזר אל נקודת המוצא. "זו ראייה מפוכחת על החיים כמסע חסר תכלית", אומר ניצן, "האופטימיות קיימת בעצם קיומה של החמלה ובאהבה".
את הבמה להפקה החדשה עיצב גוטפריד הלנווין, אמן אוסטרי רב תחומי הנחשב לאחד האמנים הוויזואליים החשובים ביותר הפועלים כיום בעולם. המטאפורה המרכזית ביצירותיו היא דמות ילד מצולק בגוף ובנפש, מה שמתכתב היטב עם מחזהו של לוין. "אני יוצר בדימויים שלי את מה שלוין כתב במילותיו", אמר הלנווין, "כשקראתי את המחזה בפעם הראשונה פשוט נדהמתי. הרגשתי שאני ניצב בפני השתקפות של העבודה שלי".
לאורך השנים יצר הלנווין לא מעט עבודות לבמה כצייר תפאורה וכמעצב במה ותלבושות לתיאטרון, לבלט ולאופרה. באופרה הישראלית עיצב תפאורה ותלבושות להפקה "רוזנקווליר". עבודות נוספות שלו הוצגו בתיאטרון היידלברג, בתיאטרון הפולקסבינה בברלין, בתיאטרון הלאומי של שטוטגרט ובבית האופרה של בון. בהפקה הישראלית ישתתף לצדם של סולני בית האופרה הישראלית גם השחקן רמי ברוך.
