סתיו בניו יורק: קצת שלכת - ואני נדלקת!

ברלין? הצחקתם אותה. לונדון? כל כך לא. רוית נאור תקועה מהאייטיז באובססיית התפוח הגדול ומתייצבת בו מדי סתיו. בנדיבותה היא החליטה לשתף אותנו בפנקס תחנות החובה שלה, וגם ברגע הקסום שבו ג'וד לאו עשה לה עיניים בסוהו!

רוית נאורפורסם: 18.11.09 , 07:00

"תראי איזה יופי! אין דברים כאלו!"

השעה הייתה חמש ורבע בבוקר, שייטנו בגובה 12 אלף רגל, בתהליך הנמכה לקראת הנחיתה. הקוקפיט של מטוס הבואינג 777 החדיש של אל על היה חשוך, והנוריות מפנל הבקרה של מכונת הפלאים המעופפת הזאת החווירו לעומת התמונה שעלתה מבעד לשמשת החלון הקדמי. קו הרקיע הניו יורקי, אולי המפורסם בעולם, נגלה לפנינו במלוא הדרו, באור נוגה של שחר עולה.

חושך גדול, שאל שוליו מזדחל גוון כחול עמוק, ששולח אל גורדי השחקים צבעי אש. אם קברניט הטיסה, שי אשל - שמצויד בכמה עשרות אלפי שעות טיסה ואינספור נחיתות בתפוח הגדול בעולם - מתרגש, אז מי אני שאנסה להשתלט על קצב הדופק?

"כן", אני ממלמלת בפה פעור. "אין דברים כאלו".

סוסים מנצחים רצוי להאכיל ולטפח

אני יכולה להגיע לקצה העולם, לשוט בנהרות גועשים באפריקה או להעפיל לפסגות ההרים הגבוהים בעולם ולהתנשק מתחת לאחד הגשרים החוצים את נהר הסיין בפריס. אני יכולה, ועושה. אבל עדיין, אין דבר שמצליח לרגש אותי יותר מאשר נחיתה בעיר הגדולה.

פעם בשנה, רצוי בסתיו, אני מזדחלת לפתחה כמו ג'אנקי כנוע ומושפל, ומחפשת מעט נחמה. ממלאה את המצברים במלאי ריחות, מראות וזיכרונות. כך, עד לביקור הבא. זה אולי לא פוליטיקלי-קורקט ובטח לא בון-טון נוכח בירות טרנדיות דוגמת ברלין, לונדון או הונג קונג. זה בכלל לא משנה לי. אני תקועה חזק באיטייז וטוב לי שם.

הו אהובתי, חזרתי אלייך שנית! (צילומים: רוית נאור)

אני מכורה לעיר הזאת. הולכת סהרורית ברחובות, מסניפה עלי שלכת, עורמת שקיות של קניות, מתרוצצת בין מסעדות, מאפיות, בתי קפה וברים נידחים בווסט וילג', וממאנת להחליף יעד. סוסים מנצחים רצוי להאכיל ולטפח. וזה בדיוק מה שאני עושה לניו יורק. כל שנה, בסתיו.

התירוץ הרשמי

אז איך בדיוק אני מצליחה להעלות את עצמי על מטוס לניו יורק, כל שנה, בדיוק מעט אובססיבי? די פשוט. אני מחפשת תירוץ שאי אפשר לעמוד בפניו, כמו למשל משבר גיל ה-40, משבר גיל ה-45 ומשבר לאונרד כהן.

אחרי שבעלי היקר לא הצליח לשים את ידיו על זוג כרטיסים להופעה של אליל נעוריי (מה לעשות, כל אחד עם סטיות הבגרות שלו), כמו אות משמים קיבלתי שיחת טלפון מחבר, שהודיע שהוא טס לניו יורק כדי לשמוע את לאונרד כהן.

"אני באה", אמרתי לפני שחשבתי. השאר כאמור היסטוריה בת שבוע (ואובר-דראפט בבנק, אבל למה להשבית שמחה עם פרטים שוליים שכאלו?)

רכשנו זוג כרטיסים במקומות טובים, עשינו איקס על ערב שישי, שבו כהן הופיע במדיסון סקוור גארדן בניו יורק, באולם סגור מול כ-22 אלף איש (אני מוכנה להישבע שרובם היו ישראלים!) והנה אני כבר עולה על הטיסה של קפטן אשל ושות', בדרך אל האושר.

FIRST WE TAKE MANHATTEN THEN WE TAKE BERLIN! זימזמתי לעצמי בנחת במשך 11 שעות ורבע טיסה שחלפו ביעף.

תוכנית החלוקה

בגילי אני כבר יודעת שאי אפשר לאכול את כל העוגה (ולהישאר רזים). אבל אפשר בהחלט לחלק את העוגה לנתחים שווים וללכת הרבה ברגל, וככה לשרוף קלוריות. כבר בדרך, במטוס, אני מקצה את הימים לאזורים שונים במנהטן. זה משתנה כמובן בהתאם למזג האוויר.

אם יש יום גשם באמצע (ותמיד יש יום גשם באמצע, לא משנה באיזו עונה תגיע לניו יורק), הוא מוקצה לטובת סבב המוזיאונים והגלריות. המוזיאונים הולכים יחד עם האפר-איסט סייד, כולל קפיצה לסנטרל פארק. יום נוסף מוקצה לסיבוב ארוך במיד-טאון (כולל גיחה ל"מומה", המוזיאון לאמנות מודרנית).

בהתרוצצות "נופלים" על כל מיני סוגים של קניות פוטנציאליות

הפסקת הצהריים המושלמת ביום "מיד-טאון" היא במזללת ההמבורגרים החבויה במלון מרידיאן. עד שלא רואים ובעיקר טועמים, קשה להבין. מישהו שלף את קרון ההמבורגרים הזה מהמיתולוגיה הכל-אמריקנית מהמיד-ווסט, ושתל אותו בלבו של מלון פאר, חבוי מאחורי וילון קטיפה כהה, בלי שום שלט או רמז.

החל ב-12 בצהריים משתרך תור ארוך של אנשים לאורך הווילון עד לפתחו של כוך קטן, שבתוכו מגישים המבורגר, צ'יפס בשקית נייר, מילק שייק או בירה, ואם מתעקשים על משהו מתוק גם בראוניס. 12 דולר לארוחת שחיתות עמוסה בכולסטרול ושומנים, אבל הכי טעימה!

על בטן מלאה אני יכולה להמשיך לשאר ימי הביקור שלי, המוקצים לטובת החלק התחתון והכי שווה של העיר: שוק הבשר, הוויליג', נוליטה, הסוהו וליטל איטלי (בצ'יינה טאון כבר לא הייתי כמה שנים, אבל מי שחייב חיקויים ודמפלינג מאודים מוזמן לשלב את זה בגיחה הדרומית).

כך אני פורסת לעצמי נתחים קטנים מהעיר המופלאה, מנקדת אותם בכתובות "החובה" שלי, ותמיד ביום השלישי מקללת את עצמי ששוב נכנעתי לאופנה, ולא יצאתי עם נעלי התעמלות נוחות (רצוי שגדולות עלי במידה אחת לפחות).

זו בעיה להסתער על העיר הזאת ולשמור על לוק מעודכן ומצודד, שמא תתקל לפתע בג'וד לאו. הוא מקסים! נכון שהוא נמוך, אבל כשהוא פסע מולי בסוהו, ואני כמעט משוכנעת שאפילו הינהן לעברי בחיוך קל, קיבלתי הוכחה מוצקה לכך שנסים אכן קורים, וגם לפני חנוכה!

אני מזדחלת לעיר כמו ג'אנקי כנוע ומושפל, ומחפשת מעט נחמה

אגב, גם גברים לא פטורים מהדילמה של "לוק נכון" לעומת בגדים נוחים להסתובבות ארוכה במנהטן. תשאלו את השניים שהיו עמי ובחרו במראה ישראלי נוח, מה שאומר שלוכי למדי, כשאומה תורמן פסעה למולנו ברחוב.

גם הם מוכנים להישבע שהיא הינהנה לעברם, אבל איתה הייתה בעיה קלה של גובה. הבחורה נושקת ל-180 סנטימטרים לפני העקבים שהיא פיזזה עליהם בקלילות ראויה להערצה, מה שאומר שכל מה שנותר להם זה לנעוץ בה מבט ארוך מלמטה.

אבל עם כל הכבוד לג'וד לאו ולאומה תורמן, אנחנו הרי בביקור השנתי שלנו בניו יורק, ולכן הפיתרון הוא לוותר על הפנטזיה ולבחור בפרקטיקה. חייבים בגדים נוחים, וחייבים נעלי התעמלות. חייבים תרמיל גב שיאכלס חלק מהקניות, חייבים מצלמה (כן, כן, חייבים, כי תמיד תצוץ תמונת המאה שבגינה שווה להסתובב יום שלם חמושים במצלמה טובה). רשימת האביזרים הזו לא תשגר אתכם לפרויקט מסלול, וגם לא תעמיד בסכנה את הלוק של קארי ברדשו.

ברשימת הקניות שהבאתי עמי מהארץ, תחת הסעיף של "איתי" היה כתוב נעלי התעמלות. וככה בני היקר, בן 10, גאל אותי מייסורי בביקורי האחרון בניו יורק. בזכות נעלי ההתעמלות החדשות שלו (מידה 41, תודה ששאלתם), חיי שוב עלו על המסלול והאיצו בכיוון המראה. כי הרי אין כמו נעלי התעמלות גדולות במידה וחצי לחרוש בהן את ניו יורק!

אז מה חדש?

האמת היא שלא חייבים להיות מעודכנים בניו יורק, למרות שתמיד עדיף לאכול במסעדה הנכונה, לעצור בסושייה העדכנית ולבקר בבוטיק הנושא את הבשורה האחרונה. מצד שני, יש בניו יורק כל כך הרבה מוסדות, היכלי תהילה, שניצבים איתנים מול אופנות וטרנדים, שכל ביקור בהם מעלה התרגשות בדיוק כמו בפעם הראשונה.

בקטגוריה הזו אני יכולה למנות בערבובייה ובסדר אקראי מקומות כמו דין אנד דלוקה (אוכל); אנטרופולג'י ואורבן (קונספט ואופנה); ויליאם סונומה, פוטרי בארן, קרייט אנד באראל (מטבח ובית); קומ-דה גרסון (פאר היצירה! אתר עלייה לרגל בפני עצמו) או חנות הילדים המופלאה בעולם, שוורץ.

בקטגוריית היכלי התהילה. דין אנד דה לוקה

את אתרי החובה הוותיקים שלי אני כמובן מתבלת בכתובות חדשות, לפחות בעבורי. כך גיליתי בנסיעה האחרונה מוסד ותיק כמו וינרוס' (באיסט ויליג') שמגדיר מחדש את מושג הקונדיטורייה ועולם השמרים והקצפות. בעזרת חבר מקומי "גיליתי" את המוסד הניו יורקי הוותיק הזה רק בביקור האחרון, כמו גם את מסעדה בארולו, שמסתתרת בלבו של הסוהו כבר יותר מעשור.

זו מסעדה איטלקית מקסימה, המצוידת בחצר אחורית רחבה ומצדה השני חלונות הנפתחים לרחוב הראשי בסוהו, מה שמבטיח שולחנות על המדרכה בימי שמש (והיו כאלו בשפע בשבוע שבו ביקרנו).

בתום ההופעה של כהן נפתחו ארובות השמיים וגשם זלעפות החל לנקות את רחובות העיר. שיכורים מביצועיו של האמן הקשיש פגשנו ביציאה זוג חברים מקומיים שהחליטו שהערב צעיר מדי לסיכומים. אז תפסנו מונית ממרכז העיר לדרומה, שם הם נאותו לגלות לנו את מקום המפלט שלהם: ארת'ור, פאב שכונתי קטן מתפקע מאופי, המתהדר בהרכב מופלא של מוסיקת סול שחורה, מתובלת במקצבים עכשוויים.

חנות הילדים המופלאה בעולם. פאו שוורץ

אשה שחורה בממדים של גשר ברוקלין חיבקה מיקרופון זעיר שנעלם בין שדיה העצומים ובלעה את הנוכחים בקולה האדיר. צעירים בסוף שנות ה-20 לחייהם רקדו והצטופפו לצד קשישים שבעבורם וודסטוק היא זיכרונות נעורים, ולא סרט קאלט של שנות ה-60.

ביום שבו שוטטנו בוויליג' עצרנו לארוחת צהריים נפלאה בסניף של דוס קמינוס, מסעדה מקסיקנית שלה כמה סניפים ברחבי העיר. המסעדה מציעה גאווקאמולי, בלאדי מרי, עיצוב ואווירה בכפיפה אחת. בסניף של הוויליג' יש מרפסת אידיאלית לימי שמש, וזו בדיוק הסיבה שבחרנו לעצור דווקא שם לצהריים.

חרף אפשרויות אינסופיות לבראנץ', בחרנו הפעם דווקא במקום קטן ומאוד טרנדי בנוליטה, קפה קולונייל, שבו תיאלצו לחלוק את השולחן עם לקוחות נוספים, רובם מקומיים, הפוקדים את המקום בימי ראשון בשעות הצהריים המוקדמות. לא לוותר על האג-בנדיקטס ועל הפרנץ' טוסט, שמסתיר בתוכו פרוסות בננה ומוגש עם רוטב מייפל אלוהי.

שפע בלתי נגמר של טעמים. מעדנייה בליטל איטלי

את הסעודה האחרונה החלטנו לערוך באחת המסעדות הכי נחשבות בעיר, קוי, הנמצאת במלון בריאנט פארק. למרבה התדהמה הצלחנו למצוא שולחן פנוי בלי הזמנה של חודש מראש. מעבר לעיצוב, לאווירה ולאופציה הממשית לפגוש את דה קפריו, אגסי או ברג'לינה בשולחן הסמוך, זה המקום ללגום בו את הקפרינייה הטובה בעיר. לא לוותר על הדראגון רול, סושי אלוהי הצופן בחובו קרם לובסטרים מעודן, ולהכין 100 דולר לסועד (או לוותר על האלכוהול).

רגע לפני הפרידה מהעיר גיליתי את אמריקה: סופרמרקט לממתקים. כן, הדבר הזה אפשרי רק בארץ האפשרויות הבלתי-הגיוניות. מצד אחד מכוני בריאות ושייקים של דשא, ומצד שני "הממתק של דילנ'ס" - שלוש קומות עמוסות צבעי מאכל, חומרים מיצבים ושאר פטנטים מסרטנים לכאורה, ארוזים צלופן מרשרש.

אז אם גם לכם יש ילד שנשאר בבית וצריך להרגיע את המצפון (ואתם לא בדיוק מקפידים על חטיפי בריאות של ממרח חרובים) - זה המקום לעצור בו, רגע לפני שעולים על המטוס, בחזרה למציאות.

מצד שני, לא חייבים. כלומר, לחזור למציאות.

להרגיע את המצפון כלפי הילד שנותר בבית

פנקס הכתובות (החלקי) שלי

מוזיאונים:

MOMA – MUSEUM OF MODERN ART

רח' 53 W11, בין השדרה החמישית לשישית, טל' 1-212-7089400 . סגור בימי שלישי.

INTERPRID SEA-AIR-SPACE MUSEUM

רציף 86 נהר הדסון ורחוב 45. טל': 1-212-4500072. בראשון סגור.

נושאת מטוסים שהפכה למוזיאון פטריוטי צף

ROSE CENTER FOR EARTH AND SPACE

נמצא בתוך המוזיאון לנטוראל היסטורי, הכניסה מסנטרל פארק ווסט פינת רח' 81,

טל' 1-212-7695200.

פלנטריום המדמה את גלקסיית שביל החלב - עם דגמי כוכבים המרחפים בתוכו,ומסע תלת-ממד עוצר נשימה המדמה הישאבות לחור שחור, בהנחיית טום הנקס, או מסע לחיפוש חיים אחרים, בהנחיית הריסון פורד.

קניות:

ANTROPOLOGIE

בסוהו- 375 W ברוודווי, טל': 1-212-3437070

URBAN OUTFITTERS

ברודוויי 628, בין הרחובות האוסטון ובליקר, טל' 1-212-4750009.

סניפים נוספים: שדרה שנייה ורחוב 11 ושדרה שביעית ורחוב 14.

BLACK BY COMME DES GARCONS

שדרה עשירית פינת רחוב 17, צ'לסי. טל': 1-212-4638100

הגרסה הזולה, והאינית יותר, של קום דה גרסון.

קום דה גרסון

רח' 22 מספר W520, טל' 1-212-6049200.

POTTERY BARN