במלחמה עם אויב אכזר - עם עצמי. הדיכאון שלי

לא קל להסביר מהו דיכאון עמוק למי שלא חווה אותו, ומילות תיאור דרמטיות לא יועילו כאן. לכן, אולי, רבים מהחולים משתמשים בדימויים: זה כמו נפילה לתהום, כמו טביעה בים סוער, כמו חיים בצינוק חשוך. ואני מעדיפה להשתמש בתמונה של מחנה פליטים, שקוף המוקף בגדרות בלתי-נראות לעין.

מחלה קשה עם אויב אכזר

גם אם אני גרה למעשה בבית מודרני, שקירותיו עבים ומגוננים, והוא מצויד בכל המכשירים הנחוצים, הרי שבמצב של דיכאון קשה אני נטולת כל הגנה, וחשופה לרוחות וסערות, לחום ולקור, כאילו גרתי באוהל עלוב בשולי מדבר לוהט או ערבה קפואה; אני תשושה ומחוסרת אנרגיה: במקרר שלי יש שפע של מאכלים, אבל אני חסרת תיאבון, ולא מסוגלת אפילו לטעום מהם; יש לי מיטה, שהיא רכה ונוחה, אבל אני לא מצליחה לישון בה, ומבלה לילות רבים נטולי שינה ומלאי סבל, כאילו שכבתי על מצע אבנים פוצעות; בביתי יש אור או תאורה בכל שעות היום והלילה, אבל אני חיה בחשיכה כמעט מתמדת, מנותקת מכל המתרחש סביבי; כמו פליט, כך גם אני מחוסרת-כל, כי כל מה שהיה לי נותר מאחור: תחושה של זהות אישית, ערך-עצמי, שאיפות ותוכניות לעתיד או זיכרונות של חוויות נעימות. אמנם איש אינו תוקף אותי או רודף אחרי, אך אני נתונה במלחמה קשה עם אויב אכזר שאינו מרפה, ואין לי ממנו כל מפלט או מסתור - אני עצמי.

הדיכאון "שלי" והדיכאון "שלהם"  

שוב קראתי במוסף סוף-השבוע על 'סלב' שעבר "דיכאון", ושוב מצאתי את עצמי תוהה: איך ייתכן ששתי תופעות שונות כל-כך מכונות באותו השם?

ישנה מחלה הנקראת דיכאון. זו מחלת נפש. אני מכירה אותה מקרוב, מגיל צעיר, מגוף ראשון. היא גורמת לכאב וייסורים כה קשים עד כי אינם ניתנים לתיאור. היא מביאה לניתוק, לחיים בחשיכה, לשתיקה ולבידוד. היא הביאה אותי בעבר לאשפוזים במחלקה פסיכיאטרית ולטיפולים קשים עד טיפול בנזעי חשמל. גם אם כיום אני מנהלת חיים תקינים ו"נורמליים" לכאורה כלפי חוץ, הרי שאני מתמודדת עם המחלה באופן יומיומי על כל ה"תוספות" שלה - התקפי חרדה, קשיי שינה, בעיות פיזיות

 שונות וכו'. כל גבעה היא עבורי הר, כל בור הוא תהום, ועדיין, לעתים, ברגעים הכי קשים, אני מעדיפה את המוות על פני החיים. הדיכאון הופך אותי למוגבלת במובנים רבים. כמו כל חולה כרוני, אני מסתובבת עם שק תרופות, שלפעמים עוזרות ולפעמים לא. כמו כן, עלי להתאמץ יומיום כדי להסתיר את המחלה שלי מחברים לעבודה או ממכרים אחרים, שכן עדיין מתלווה אליה סטיגמה, לפחות בסביבה בה אני חיה.

על התופעה האחרת, שגם היא מכונה "דיכאון", אני קוראת, כאמור, במוספי סופ"ש, ושומעת עליה בראיונות עם סלבס. לוקים בה רק אנשים יפים ואמנותיים. שלא כמו הדיכאון שלי, שכשהוא מחמיר הוא הופך אותי להמומה מסבל, לריקה ונטולת-מלים, ה"דיכאון" שלהם הוא מעין חוויה מעשירה, הגורמת ליצירתיות שלהם לפרוח. הם אינם צריכים להסתיר אותו, ולעתים אפילו, כך נדמה לי, הם מנופפים בו בגאווה. שלא כמוני, הנושאת עליה משקל כבד, נראה שהם נושאים אותו בקלילות. הם משתעשעים עמו כמו עם צעצוע, וכשהם עייפים ממנו, כך נראה לי, הם הולכים לפסיכיאטר טרנדי, שנותן להם תרופה הפועלת מידית (או ש- כמה נורא - תוך שבועיים שלושה...), וה"דיכאון" היה כלא היה.

הלוואי ולי היה את ה"דיכאון" הזה, כך אני אומרת לעצמי בלעג, בימים הקשים, הרעים שלי. ולעומת זאת, בימים טובים יותר, אפילו אני מבינה: אין לי מונופול לא על הסבל, ולא על הדיכאון. והיטב אני יודעת: גם אנשים יפים או מפורסמים עלולים לסבול, וברור לי כי כשהם "שם", בתוך התהום, אין כל משמעות ליופי או לפרסום שלהם. אני יודעת גם שבמחלה הזו יש דרגות שונות, ושגם דיכאון קל הוא קשה. ואני גם מבינה היטב כי כל חשיפה, כל סיפור אישי המופיע באמצעי התקשורת, על אדם ידוע שחלה בדיכאון, תורם להבנה, לסובלנות ולקבלה של המחלה הנוראה הזו, מגמה שהולכת ומתחזקת בשנים האחרונות.

אני והתרופות - מערכת יחסים

תהפוכות ושינויים רבים עברה מערכת היחסים שביני ובין התרופות האנטי-דכאוניות.

זה התחיל על הצד הרע ביותר: בתחילתו של הדיכאון העמוק שחליתי בו בסוף שנות העשרה שלי, וגם בזמן האשפוז הפסיכיאטרי שבעקבותיו, נראה היה כי לתרופות שנרשמו לי על ידי פסיכיאטרים (תרופות מהדור הישן) לא היתה כל השפעה על הדיכאון שלי. מה שעבד אולי על אחרים, לא עבד עליי. הדיכאון נמשך והעמיק עד שלא נותרה כל ברירה פרט לטיפול בסדרת נזעי-חשמל (שאז נקראו מכות-חשמל), שאמנם שיפר את מצבי, עד ששוחררתי.

בשנים שלאחר מכן, שהיו שנים שקטות יחסית ונטולות דיכאון, נמנעתי לחלוטין משימוש בתרופות, כמו גם מהמפגש עם פסיכיאטרים. באותם זמנים גרמו לי להאמין באמונת-השווא כי הטיפול הפסיכולוגי שעברתי לאחר האשפוז, השיחות והתובנות על ילדותי ועל חיי, למעשה "ריפאו" אותי מהדיכאון.

אלא שלא כך היה. הדיכאון עתיד היה לחזור, ובכל מקרה, גם הזמנים השתנו. החל עידן הפרוזאק והשימוש הנפוץ בתרופות האנטי-דיכאוניות שבאו בעקבותיו, וגם אני, כשתכפו עליי דיכאונות חוזרים ונשנים, חזרתי לטיפול פסיכיאטרי ולתרופות. בתחילה הייתי סקפטית ביותר, אלא שלהפתעתי - בתקופה הראשונה בה לקחתי את התרופות החדשות היה נראה לי כי הפעם ההבטחה מתממשת, והתרופה אמנם "מחסלת" את הדיכאון.

זו היתה תקופת ההתאהבות... מדי בוקר לקחתי את התרופה שלי, תרופת הפלא המחסלת את הכאב, תוך טקס של התייחדות אישית והקדשת תשומת לב אוהבת. אלא שכפי שקורה בכל התאהבות, גם כאן לאחר זמן מה הגיעה ההתפכחות: ההחלמה לא היתה מלאה, הכאב עדיין היה שם, והדיכאון נטה לחזור. וגם האמון שלי התערער - ומנין לי לדעת שבאמת התרופה גרמה להקלה ההיא, או שהמרפא הגדול - הזמן, הוא שהשפיע, והדיכאון פשוט חלף מעצמו?

ושוב כעס, ושוב פרידה. כי אם ההבטחה היא כוזבת, ואין כאן ישועה, הרי שאני לא מעוניינת, בכלל ולחלוטין - לא. וכך קרה כי לאחר תקופת מה תמיד הפסקתי לקחת את התרופות: לפעמים דווקא בעקבות החמרה בזמן שלקחתי אותן (שאז הייתי מסיקה כי זו רמאות בלבד, שיקויי אליל המחליפים שם וצורה, ולמעשה משפיעים רק דרך אפקט הפלסיבו ותו לא). ולפעמים

 בעקבות הקלה, שאז שוב ושוב נטיתי להאמין כי נפטרתי מהדיכאון, וכי אין לי כל צורך לקחת תרופות בקביעות כמו חולים כרונים.

אלא שבלית ברירה חזרתי אליהן, אל התרופות, תוך שלמדתי לבחור את הטובים שבפסיכיאטרים ולהיוועץ בהם, לשנות מינונים, סוגי תרופות או שילובים ביניהן.

כיום הגענו, התרופות ואני, למערכת יחסים הדומה לזו של זוג הנשוי בנישואים ממושכים, יציבים ומשעממים במקצת. מזה כעשר שנים אני לוקחת בקביעות תרופות אנטי-דיכאוניות, תוך ציפיות מציאותיות יותר: עדיין אני סקפטית במידת מה, אך מודה כי יש בהן תועלת. אין הן "גלולות פלא" המעלימות את הדיכאון, אך נראה כי הן ממתנות את עומקו, מקצרות את משך הזמן שלו, ומאפשרות לי לתפקד ולהמשיך בחיי.

רוצים לדבר על זה? לשאול על הדיכאון הפרטי שלכם? היכנסו לפורום דיכאון