הפיוט הצליח, הלחן מת

העדנה המחודשת לה זוכה הפיוט בשנים האחרונות היא ללא ספק תופעה מבורכת ומרגשת. אך כמי שצמח מתוך עולם זה, וכמי שחשש עד לפני שנים ספורות לדעיכתו ואף להיעלמותו, השמחה והריגוש סביב התעוררותו וקבלתו בתרבות הישראלית מלווה אצלי בתחושת חסר והחמצה. התרבות הישראלית פתוחה כיום יותר מתמיד לטקסטים יהודיים-דתיים אך מוכנה לקבל אותם רק בעטיפה מוזיקלית עכשווית-מערבית.

אמנים מובילים בתרבות המוזיקלית הישראלית נחשפו בשנים האחרונות לעולם הפיוט, התחברו לטקסטים והקליטו אלבומים - חלקם איכותיים ומרגשים מאד - עם פיוטים בלחניהם שלהם או בעיבודים שלהם ללחנים מסורתיים. התקשורת הישראלית עברה גם היא דרך ארוכה בשנים האחרונות, וכיום, אולי יותר מתמיד, היא פתוחה לתכנים יהודיים, ובתוך כך גם לאמנים דתיים. רוב אלבומי הפיוט שיצאו לאור בשנים האחרונות התקבלו בתקשורת באהדה, וחלקם אף מושמעים לרוב בתחנות הרדיו השונות - תופעה משמחת כשלעצמה.

אלא שהחיבוק אותו מעניקה התרבות הישראלית (ובעיקר התקשורת המשודרת) לעולם הפיוט הוא חלקי. אותם טקסטים נצחיים, עמוקים ומרגשים שעולם הפיוט מציע, נוצרו, התפתחו ומהווים גם כיום חלק מתרבות רחבה יותר שכוללת גם סגנונות מוזיקליים.

מאז המאה ה-16 המוזיקה היא חלק משמעותי מאוד מעולם הפיוט. לא סתם הנהיג ר' ישראל נג'ארה את הנוהג לציין ליד כל פיוט שכתב את שם הלחן המקורי לפיו נכתב (טורקי, ערבי או ספרדי) ומעבר לכך את שם המקאם (סולם מוזיקלי) של הלחן. נוהג זה, שאוּמץ בקרב קהילות המזרח, מיצב את המוזיקה כחלק בלתי-נפרד מהפיוט.

מעבר לכך, הנוהג האמור יצר עולם מוזיקלי עשיר ועמוק שבזכותו, במידה רבה, השתמר וחי הפיוט בקהילות משך מאות שנים. למרות זאת, התרבות הישראלית, שהחלה להיפתח לטקסטים של עולם הפיוט, עדיין מתקשה לקבל את העולם המוזיקלי הנלווה אליהם. הציבור הישראלי זוכה איפוא להיכרות חלקית בלבד עם עולם הפיוט, ובדרך מפסיד אוצרות מוזיקליים אדירים (לא רק ערביים כמובן, אלא גם טורקיים, מזרח-אירופיים, פרסיים, צפון-אפריקאיים ועוד). 

המציאות הנוכחית הובילה גם לכך שמוזיקאים ישראלים מחוננים, שבזמן ובמקום אחרים היו אולי זוכים לתהילת עולם בשל כישוריהם, נשארים כמעט אלמוניים. בתוך גל הפיוט הנוכחי ישנם גם יוצרים ישראלים צעירים שיצרו לחנים חדשים לפיוטים עתיקים, אך בסגנון מוזיקלי היונק מהמקורות המזרחיים (טורקיה, בבל, מרוקו, מצרים וכיו"ב). יוצרים אלו כמעט לא זכו להתייחסות מצד כלי התקשורת והמבקרים, ובוודאי שלא זכו להיות משודרים ברשתות הרדיו המובילות (למעט פעמים בודדות, שבהן ההתייחסות הייתה אל תופעת החזרה לשורשים וכו' ולא אל החומר המוזיקלי שהאלבום או האמן מציע). בעוד שהטקסטים העתיקים יוצאים מבית הכנסת ונעשים נחלתה של כלל החברה הישראלית, המוזיקה רבת העוצמה הזו נותרת בדל"ת אמותיה של הקהילה המזרחית-דתית.

הקהל מוכן

אני מאמין ויודע שהציבור הישראלי בהחלט מסוגל לספוג וגם לאהוב חומרים מוזיקליים "זרים" ומורכבים. בשנים האחרונות אני מעביר סדנאות פיוט ומציג את החומרים האלה לציבור שלא נחשף אליהם קודם. מניסיוני אני יכול לומר כי ההתחברות (שלא לומר, התמכרות) לחומרים אלו מהירה ואף עמוקה הרבה מעבר למצופה. צריכת מוזיקה, כמו דברים רבים אחרים, היא פונקציה של פתיחות ויותר מכך - של הרגל. כאשר שני התנאים האלו מתקיימים, והחומר המוצע הוא איכותי, הדרך להתחברות אליו היא קצרה מאוד.

אבל התפיסה התרבותית הישראלית כיום אינה מאפשרת זאת. מוזיקה מסוג זה עדיין לא זוכה להשתייך לקטגוריה "מוזיקה ישראלית", גם אם מי שיצר אותה נולד וגדל בארץ, שרת בצבא ואף צורך בעצמו גם מוזיקה ותרבות "ישראליים" (היינו: מערביים). משום מה,

מוזיקה מזרחית (ואיני מתכוון כאן למוזיקה המכונה בישראל "מוזיקה מזרחית" או "ים תיכונית") אינה נחשבת לישראלית, על אף (ואולי מפני) שמוזיקה זו בפרט, ומזרחיות בכלל, קרובים לתרבות ולסביבה שבהן ישראל נמצאת הרבה יותר מכל סוג אחר של מוזיקה הנשמעת מעל גלי האתר, ועל אף שזוהי תרבותם (הגלויה או הנשכחת) של ישראלים רבים.

אני מאמין כי ברגע שיישבר המחסום אצל קובעי הטעם בנקודות המפתח התרבותיות, יתאפשר לציבור הישראלי להיחשף, ללמוד, להתרגל ובסוף גם לאהוב את העולם העשיר והמרגש הזה, ויותר מכך - לחוות את עולם הפיוט במלואו, את המקום היהודי שבו התחברו מילים ומנגינה באופן טבעי פשוט, נכון ונוגע, לכל אדם.

• הכותב הוא מורה לשירת הפיוט המזרחי, פייטן ומלחין ומנהל להקת "שחרית". המאמר המלא יפורסם בגיליון החדש של כתב העת "דעות" היוצא לאור השבוע.