אבו מאזן הוכיח: אין עתיד לאש"ף

הפוליטיקאי הפלסטיני סאיב עריקאת מרבה לאחרונה לאיים שאם ממשלת ישראל לא תיישם במהירות את רעיון שתי המדינות לשני העמים, הסיוט שישראל תהפוך למדינה דו לאומית עלול להתממש.

אך צריך לומר לעריקאת, לאבו מאזן שהתפטר ולכל צמרת אש"ף, שישנה גם אופציה שלישית – לחזור למתווה הממשל העצמי (אוטונומיה) לתושבי הגדה המערבית. הדברים אינם מוצעים לצד הפלסטיני כהקנטה או כתגובה מהמותן, אלא מתוך צער עמוק וכחלק מהערכת מצב של העובדות האמיתיות בשטח, שמסקנה אחת פשוטה, בולטת מתנוססת מעליה – אש"ף שוב לא רלוונטי.

בשלהי שנות ה-60 ובתחילת שנות ה-70, כשאש"ף היה באותו מצב, המגמה הייתה לאתר מנהיגות מקומית אותנטית בגדה המערבית שתיטול על עצמה את השליטה בחבל ארץ זה. הן לוי אשכול והן גולדה מאיר ויצחק רבין מהצד השמאלי וממרכז המפה הפוליטית, והן בגין מצידה הימני, כיוונו את מעשיהם להקמתה של אוטונומיה פלסטינית המושתתת על מנהיגים מקומיים בדמות ראשי עיריות בולטים, ראשי "מוסדות לאומיים" ועוד.

הניסיונות לא עלו יפה משום שאש"ף הצמיד חרב איומים חדה לצוואריהם של אותם מועמדים וחיסל, תרתי משמע, כל ניסיון להקים מנהל כזה בעודו באיבו. מאוחר יותר, במחצית שנות ה-90 קיבל אש"ף הזדמנות חד פעמית להגיע לפשרה היסטורית עם ישראל ועם התנועה הציונית וברגע האמת כשל והפיל את אוכלוסיית אל תהום הנשייה.

ההיסטוריה חוזרת על עצמה וצריך להודות בכך. הארגון איבד את רצועת עזה לחמאס ללא קרב, ונותר בקושי עם הגדה המערבית. מנהיגי אש"ף נתפסים כמושחתים, שבעים ורופסים.

פוליטיקאים כסאיב עריקאת ששיקרו חזור ושקר לישראל ולעולם – משקרים כיום גם לעמם שלהם. הציבור קורא לעברם: "ערפאתים - נמאסתם!"

התנועה הלאומית הפלסטינית סובלת בהחלט ממשבר מנהיגות. תחילה היה זה ערפאת הכל יכול שהתגלה במערומיו הפוליטיים כשניסה להוליך שולל את שני העמים, ומאז לכתו מנסה אבו מאזן, "האפרוח מרוט הנוצות", כהגדרתו של אריאל שרון, לתקן את השגיאות ללא הצלחה.

כרגע אין בנמצא מנהיג פלסטיני שיוכל להגיע לפשרה היסטורית של "שתי מדינות לשני עמים". כל הרג'ובים, הדחלאנים והברגותים אינם אלא מנהיגי רחוב שבמקרה הטוב מסוגלים לארגן אינתיפאדה, אבל לא להנהיג עם וחברה.

תמוהים גם לחציו של בנימין בן אליעזר לשחרר את ברגותי מכלאו ולהמליכו על הפלסטינים בגדה. בן אליעזר, מפקד איו"ש לשעבר, יודע שבסיטואציה כזו ברגותי לעולם לא ישרת את המטרה שלשמה ישוחרר: אם יהיה למשת"פ ישראלי, הוא בוודאי לא יזכה לשום תמיכה מעמו. ואם יהיה למנהיג המקבל תמיכה מהחברה ב"שטחים", חזקה עליו שיגבש מדיניות קיצונית ומאיימת, שתגרום לנו להתגעגע לחמאס.

בין רעיון "שתי מדינות" לבין הרעיון של "מדינה דו לאומית" קיימת אפשרות שלישית – לעודד את המנהיגים המקומיים לקבל על עצמם את ניהול הגדה המערבית כמנהל עצמי אוטונומי לתקופה מוגדרת של חמש שנים, שבעקבותיה יוחלט על אופי הממשל.

ההבדל בין הצעת נתניהו (מדינה עצמאית מפורזת כשסמכויות החוץ והביטחון בידי ישראל) לבין מנהל עצמי, איננו משמעותי. במקום "לטחון מים" בדיונים ממושכים על נושאי הליבה שאף מנהיג בשטחים לא יעז לגעת בהם ברצינות, ובוודאי לא לקבל לגביהם החלטות, מוטב שמישהו שם יניע מהלך של משאל עם לגבי מנהל עצמי לתקופת ביניים "מעל לראשו" של אש"ף.

ייתכן שיאיימו על מועמדים פוטנציאליים, אפשר שיהיו פה ושם חיסולים, ייתכן גם שזה יארך יותר זמן אבל זהו הפתרון המדיני היחיד הבא בחשבון בעת הזאת. ירצו הפלסטינים בגדה ללכת למהלך הזה - מה טוב. היה וימשיכו לחשוש נוכח התפטרותו של אבו מאזן וימשיכו להאמין לשקרים של עריקאת – גם זה יתקבל בהבנה, אבל אז יהיה על אובמה ומורטינוס להבין מה שהילרי קלינטון כבר מבינה: לא כל האשמה מונחת לפתחה של ישראל.