לחלק מחמאות לאבות ולאמהות
"אברהם היה אבי האומה ונאבק עם אלוהים על הצלת אנשי סדום. ושרה היתה האישה הראשונה שצחקה". רוחמה וייס מנסה להיענות לאתגר לחלק מחמאות לאבות ואמהות, ולמה היא בכל זאת חייבת לבוא עימם חשבון?
ואל תחשבו שזה קל לי
זה התחיל באי-מייל ששלחתי בתחילת השבוע ל'שרית', חברתנו בבית המדרש של הטוקבקים (שפעם הייתה 'אשתו של' ואח"כ 'אני' ועכשיו היא פשוט נקי 'שרית') בו בקשתי ממנה להגיב בפינת 'על אתר'. הנה לפניכם התשובה המאתגרת שקבלתי ממנה:"בוקר טוב רוחמה, את אוהבת לסבך אותי...אלו הפרשות הכי "קשות" שלך... מזכיר לי קצת את הסיבה בגללה נכנסתי לטור מלכתחילה... לומר טענות הפוכות ולצאת נגדך...:-)
אני לא יכולה להבטיח שיהיה אחרת גם הפעם... אם לא מפריע לך...
נ.ב. אולי תקלי עלי הפעם? תחלקי מחמאות לכל האבות והאמהות...ואני אומר אמן אחרייך? :-) נו, מותר לי לחלום, לא?"
בהתחלה חייכתי לעצמי אבל בהמשך גיליתי שהשאלה לא מרפה ואף מעמיקה - מדוע לא אענה לאתגר של שרית ואחלק מחמאות לאבות ולאמהות? למה כל כך ברור לשרית ולי שלא יהיה בי מקום לטיפת אמפתיה לאברהם ושרה? נדמה לי שעם השנים אני לומדת לראות מתוכי את המורכבות האנושית. אני לומדת לקבל את העובדה שבני האדם רבי פנים וצבעים וכי קשה לחלק אותנו לטובים ורעים.
מנסה לערוך רשימת זכויות
שרית הזמינה ואני מאתגרת את עצמי: אברהם היה בוודאי אדם גדול בהיותו אבי האומה; אברהם נענה לצו הפנימי המחייב והמרגש של 'לך לך', אברהם נאבק עם אלהים על הצלת אנשי סדום.ושרה... היא הייתה בוודאי אשה אומללה – עקרה בעולם בו עקרות נשית נחשבה למום בלתי נסלח; אשה ששפחתה התנשאה עליה; אשה יפה שנדדה, ללא קרובי משפחה, בארצות לא מוכרות. אני מזכירה לעצמי ששרה היא האשה הראשונה שצחקה (ונזכרת בפירוש מאיר העיניים של רחל אדלר הקושרת את צחוקה של שרה לחדוות המיניות המתחדשת עליה התבשרה) אשה זקנה שזכתה להתחדשות נשית, לאמהות וללידה. רשימה לא קצרה לעגלת המחמאות שהושיטה לעברי שרית.
זו אני או שזה אוניברסלי?
רשימת המחמאות שלעיל עלתה לי במאמץ רגשי גדול. באמת. בכל פעם שאמרתי לעצמי 'מחמאת סדום ועמורה' או 'עקרה עצובה' התגבר הקול הפרשני השני שזעק את זעקת החמס: 'אבל אברהם הוא גבר עוקד: הוא מסר את אשתו למיטות מלכים על מנת להציל את עורו ולהגדיל את רכושו, הוא לא נאבק על הגנת הגר וישמעאל, הוא שש אלי הקרבת יצחק. אברהם הציל את סדום, אבל את המשפחה שלו הוא עקד אחד, אחד. ושרה שאמרה את המשפט הקר, המנוכר והמתנשא (כא, י): 'גרש את האמה הזאת ואת בנה כי לא יירש בן האמה הזאת עם בני עם יצחק'. שרה היא האשה שלא הבינה שגבר שמוכן לגרש בן אחד, יסכים לעולל דברים די דומים גם לבן השני. שרה לא הגנה על יצחק. שרה נרדמה בשמירה. הגבר העוקד והאשה השותקת עליהם אני פורשת חסות פרשנית?!'כבר כמה ימים אני מסתובבת עם שרית הפנימית בראש ובלב ושואלת את עצמי האם זו זעקת הביוגרפיה הפרטית שלי שלא מאפשרת לי (עדיין?) לפגוש את מורכבות הנשמה של גברים מסוג אברהם ונשים מסוג שרה, או שכך צריך להיות וכל אדם שפוי חייב להגביל את חמלתו ולהגן עליה מפני דמויות עוקדות ושותקות?
ובמילים אחרות, האם חוסר היכולת לראות מורכבות בדמותם של אברהם ושרה היא תוצר פסיכולוגי שיש לפענחו ולפרקו בעדינות, או שהיא עמדה מוסרית פשוטה וברורה שאני רוצה להשאירה במקומה?
אל תגידו לי שאני משליכה את ההווה על העבר
כי זה יהיה הדבר הכי בנאלי שאפשר לומר על מה שאני עושה. גרוע מכך, זה יעקר את הבסיס עליו נצבות הדרשות כולן. מהותה של כל דרשה יצירת קשר בין הווה לעבר, כל דרשה היא אנכרוניסטית, כל דרשה בודקת את העבר במשקפי ההווה. אפשר לטעון על דרשה שהיא מעניינת או משעממת, חכמה או טיפשית. אבל השלכה של עקרונות מוסר מודרניים על עולם קדום? זה יסוד הדרשה.מאין תבואה שירי? / המבית חכמים וגדולים בתורה / שעינם כהתה והלבין שערם / הטומנים חייהם בין דפים וספרים - / המשם תבואה, שירי? (רימונה די-נור)
הבעייה של הפרשנויות הזועמות והחומלות כמובן אינה הבעייה של התורה, לתורה יש וותק גדול בקרב המין האנושי, היא שרדה כל כך הרכה כאבים, שמחות וכעסים פרשניים ובלי ספק היא תשרוד גם את הכעסים שלי. האתגר הוא כמובן שלי, ושל כל אחת ואחד – האתגר הוא להבין מאין נולדה הפרשנות שלנו, מה חלקה של התורה, מה חלקה של הקהילה ומה החלק הפרטי שלי. בלי להיכנס ובלי להתחמק דרך סוגיות מורכבות בביקורת הספרות, אעז לומר שפרשת השבוע שלי הייתה מדוע בכל שנה אני מרגישה שאני חייבת לבוא חשבון עם אברהם ושרה.
שרית יקרה, אני (עדיין?) לא ממש יכולה אחרת.
על אתר עם שרית
סגירת שנה -על השונה ועל הנשנה / שריתהכל התחיל במייל ששלחה אלי רוחמה ובה הצעה לחגוג את השנה להיכרותנו בטור משותף.
הרבה התרחש בשנה הזאת, בהקשר הטור ומחוצה לו. הרבה השתנה. בתוכי פנימה ובמעגלים הקשורים אלי. התכנים המועלים בטור ובתגובות, האנשים הפועלים בקרבו, שלא מעט מהם הפכו חלק גם מחיי הפרטיים, שינו לא מעט את הלימוד שלי, ולא רק אותו. חיי הועשרו והועמקו. זהו השונה אצלי.
ואצלך רוחמה, הסכמת לפחות לשקול אופציה אחרת ולצד רשימת ה'מחמאות' לאברהם ושרה, השונה הוא במילה אחת, וסימן שאלה קטן - "עדיין?". שמא יש כאן פתח לשינוי עתידי?
ואף על פי כן, שמחה לומר, שגם לא מעט נותר בתוכי בדיוק לכשהיה (ולצערי...גם אצלך).
הזכרת רוחמה את שורשי המחלוקת בינינו, שנתגלו מהרגע הראשון. כל השאר אינו אלא המשתרשר מהם. פסקתך האחרונה, מסכמת היטב את העניין - השאלה היא מהיכן נובעת הפרשנות שלנו, ולאן היא מובילה אותנו.
ובהקשר הזה, וכיאה למשמעות הנוספת למלה שנה, אביא בשנית ומעט בשינוי חלק מדברים שכתבתי לפני שנה בדיוק:
"נקודת המוצא שלי - שהתורה היא אלוקית ונצחית. ועל כן, כל פרשה חייבת להכיל מסר אף אלינו, אלי, היות שאף אנו חלק מנצח זה. כדי לבדוק מה המסר שעולה, אנו שואלים שאלות, גם נוקבות. אבל המבחן הוא, כיצד אנו בוחרים לשאול אותן, ולשם מה.
אני מאמינה בכל לבי, שסיפורי ספר בראשית נכתבו על מנת ללמד אותנו את עיקרי תכונותינו וייעודנו כעם וכיחידים. אני אף מאמינה, שלא באופן אקראי נבחרו הא/נשים הללו ע"מ לייצר את הד.נ.א היהודי.
גם המאורעות שלהם אינם מקריים, אלא הותוו בקפידה בתוכנית האלוקית. משם, אני באה ובוחנת אותם. עלי ללמוד מהם ולהדמות להם, ולעתים גם ללמוד מטעויותיהם.
אבל, לא ייתכן, שכל המסרים שהתורה רוצה להעביר לנו, הינם על דרך השלילה. איני יכולה לנתק אותם מההקשר האלוקי שבו המאורעות נתונים.
כיצד זה מסתדר עם המורכבות, ועם הסיפורים שקשים לנו לא אחת? לשם כך עלי לרכוש ראשית את מידת הענווה, ללמוד איך להתמודד עם מציאות אלוקית שלא מתרחשת על פי החשיבה והרצונות שלי (ובעצם, האם זה אינו כך בדרך כלל?). ההכרעה על טיבם של מעשי האבות והאמהות יכולה לבוא רק ממקום אחד. מהתורה עצמה. כשהקב"ה בעצמו אומר בעניין ישמעאל "שמע בקולה", או לאחר העקידה "יען אשר אשית את הדבר הזה ולא חשכת את בנך... כי ברך אברכך... והתברכו ברעך כל גויי הארץ...", שיקול הדעת המצומצם שלי נגמר.
בסופו, וגם בתחילתו של יום, אני שואפת להיות גאה בעמי ובמורשתי. אני שמחה על כך שאלו הם אבותי ואמהותיי, אלו הם רבני וזאת היא תורתי. אם איננו מרגישים שיש משהו מעבר, משהו טוב בנקודת כור מחצבתינו שאנו רוצים לרוץ אחריו, משהו שאפשר להגיד עליו - משם באתי, ולשם אני חפצה לשוב - אנה אנו באים? למה לנו רוב תורתינו, ובכלל, למה לנו חיינו"?
שבת שלום, לך רוחמה, ולכל מלמדיי ומלמדותיי כאן בבית המדרש.
ובבית המדרש של הטוקבקים
אושר ועושר יקרה, תנחומי כולנו שלוחים לך על מות סבך האהוב.ואתה רונן (7) תודה מיוחדת על צירוף שירה של רחל שפירא 'היי שקטה' כפשרנות לפרשה. קראתי וזמזמתי אותו שוב ושוב. רונן סיכם את דבריו במילים: "התורה לובשת צורות לפי הלומד ,וכשאלו הם הלומדים ,זוהי התורה. והגיעה העת להרים בכח קולך. ועוד רבות יש לכתוב והשעה דוחקת...' רונן יקר, כיוונת גם לנושא הדיון בטור הזה ואני מקווה שהשעה תדחק פחות, ואתה תרים בכח קולך ותרחיב בפרשנות העניין, ותצטרף עוד שירים שירככו את המכאובים. וממליצה מאוד לקרא את דבריה הנוקבים של מגיבה (9) 'קול ודממה' על קריאה שניה בביטוי המשובש כהלכה: 'הקול שלי בערווה'.
איפה היה הקול שלי השבת? ואיפה שלכם?
שבת שלום
אברהם. קשה לי
מומלצים
