על גאווה ודעות קדומות

הסדרה ההומואית הראשונה על מסך הטלוויזיה הישראלי תיזכר לדראון עולם כטלנובלה שבנתה קלסתרון חד מימדי לקהילה שלמה אשר במציאות היא רבת רבדים ומשופעת בקולות וצבעים, כגווני הקשת. "תמיד אותו חלום" של איתן פוקס ושירי ארצי אינה מעוררת גאווה, ההיפך, היא מהווה אכזבה אדירה על הזדמנות חד פעמית שפוספסה. כי כשהחלום שלך הוא להיות מישהו אחר, תמיד מישהו אחר, סביר להניח שהתוצאה תהיה חקיינית ושטחית.

פרידר, רוזנברג, לוי, מיס סאנשיין ודגן. פלקט לעוס

בארבעת פרקי הסדרה חלמו יוצריה להפוך אותה לכל כך הרבה דברים שונים, העתיקו ציטוטים מאין ספור נקודות התייחסות, שגם לו היו רוצים לדבר בלשון מקורית, הכשילו את עצמם מבעוד מועד. האגדה שבנו נעדרת מעל לכל את הכנות הנדרשת כדי להיכנס לפנתיאון האגדות האמיתיות, אלה ששובות לב כיוון שהן מציגות מצבים אנושיים מעוררי הזדהות שנוגעים במקומות הכואבים. הבעיה המרכזית של הסדרה היא כבר בנקודת המוצא שלה שמציירת קווי מתאר של אנשים ומותירה את בני האדם על התמודדויותיהם, מחוץ לתמונה.

הומו טוב, הומו רע

קשה שלא לחשוב, תוך כדי התבוננות ביצירה המפונטזת הזו, שהעומדים מאחוריה פשוט לא האמינו ש"הומואים אמיתיים" ימכרו את הסחורה ועל כן העדיפו לייצר קריקטורות, להשפריץ על המסך את צדה הוולגרי, המוקצן והשטחי של הקהילה, זה שמכוון בדיוק למקום שמרתיע את ההטרוסקסואל הממוצע.

פוקס את אוחובסקי. ממונים על הקהילה מטעם עצמם

איכשהו, הבחירה הזו מתיישבת פיקס עם ההגמוניה האקסקלוסיבית שבנו לעצמם הבמאי פוקס ובן זוגו גל אוחובסקי, כשלקחו לידיהם את החירות לנסח עבור הקהילה ההומו-לסבית-טרנסג'נדרית, מי ייחשב כ"הומו טוב" ומי, רחמנא ליצלן, הוא "הומו רע" שלא עומד ברף שקבעו כממונים מטעם עצמם.

אנשי הצללים

כמו הדמות הראשית בסדרה, כך עושה הרושם שגם הבמאי מגדיר את עצמו אך ורק דרך הפריזמה ההומואית, מה שהופך אותו, כמו את הדמות, ללא מעניין. מה שאתה רואה, זה מה שיש ואין מקום או צורך לחפש בין השורות. אם לא הייתי מכירה את עידו רוזנברג, כוכב הסדרה, מבמת התיאטרון שם הוא מקיים מאז סיים את לימודיו ב"בית צבי" קריירה מבטיחה, הייתי תוהה מה הפך אותו ראוי לתפקיד ראשי.

רוזנברג. הוכיח את עצמו בתיאטרון (צילום: ינאי יחיאל)

על במת התיאטרון עם טקסטים ראויים וידי במאים שמבינים את החיים, הוכיח רוזנברג לא פעם את יכולותיו כשחקן אינטליגנטי. בטלנובלה של פוקס וארצי הוא יוצא פלקטי, רחוק מעצמו, מבולבל. הדמות שהוא מביא למסך היא סילואטה זייפנית וחסרת כל יכולת לרגש.

מי שכובש את המסך הוא דווקא הדמות המשנית, ידידיה ויטל הנפלא, שמצליח איכשהו לדלג מעל לכל המשוכות הבלתי אפשריות של הטקסט והבימוי. בניגוד לגסות והמוגזמוּת שחונקים את הסדרה, ויטל מצליח להגניב ניואנסים לרגעים המעטים שלו על המסך, ולהשתיק את הרעש מחריש האוזניים שסביבו.

הוא טוב בכל מה שהוא עושה, לא בזכות הבמאי אלא למרות נוכחותו. ויטל פשוט מקשיב לעצמו ומנסה להכניס הגיון בתוך המצבים שאליהם נקלעת הדמות. בניגוד לרוזנברג, הוא מבין מה שהוא עושה בכל רגע נתון.

זה נכון לסצנות שבהן הוא נכנס לנעלי העקב הגבוהות של מיס סאנשיין ומרביץ מופע דראג משובח, זה נכון גם לשאר הסצינות. נקודות האור המרכזיות בסדרה לצד ויטל, הם כמובן השירים העל-זמניים של צביקה פיק (שאולי היה עדיף לו היו מתאפקים היוצרים ולא דוחפים אותו בכוח לתפקיד אורח), העיבודים המוזיקליים המשובחים של עברי לידר והכוריאוגרפיה העשירה (והמוגזמת) של עוז מורג. על הסדרה הזו יש לברך: ברוך שפטרנו מעונשה של זו, ויפה שעה אחת קודם.