רעש, מצלמים!
אחרי שכיכב על הבמות כסולן להקת הרוק הגרמנית "די טוטן הוזן", קמפינו מגיע אל מסכי הקולנוע ב"לצלם את פלרמו" של וים ונדרס. אמיר קמינר פגש אותו לשיחה על מוזיקה, סרטים וכדורגל
היוצר הוותיק, שנמנה על מובילי הגל הגרמני החדש של שנות ה-70 וה-80, יגיע לישראל כדי לקבל תואר עמית כבוד מטעם בית הספר לקולנוע סם שפיגל בירושלים. ונדרס אף יתארח בסינמטקים של תל אביב וירושלים ויציג את "לצלם את פלרמו", בו קמפינו מגלם צלם מצליח ועתיר מוניטין החווה משבר שמטלטל את חייו. הצלם משאיר הכל מאחוריו ויוצא למסע מדיסלדורף שבגרמניה לסיציליה.
קמפינו ב"לצלם את פלרמו". הכל בזכות קליפ אחד של ונדרס
"וים פנה אלי למרות שהוא ידע שכמעט אין לי ניסיון במשחק", סיפר קמפינו בן ה-47 כשראיינתי אותו בקאן. "הוא איפשר לי להיות קרוב לעצמי וגם להיות מספיק רחוק, כדי שאוכל לשחק את הדמות".
הסרט מרבה לעסוק במוות. איך זה השפיע עליך?
"היחס שלי למוות משתנה כל הזמן, בהתאם לסיטואציה. לפעמים לא איכפת לי, ולפעמים זה מפחיד אותי. יצא לי כבר להתמודד עם מוות - שני הורי מתו ממחלת הסרטן. כמו כן, באחת ההופעות של 'די טוטן הוזן' קרה אסון נוראי: באותו מופע הצטופפו 65 אלף איש, והיה ערב נהדר, אבל אז הצופים התחילו לדחוף ולרמוס אחד את השני ונוצרה פאניקה.
"מישהו רץ אלי ואמר: 'כמה אנשים מתו בקדמת הבמה, אבל אתה חייב להמשיך להופיע, כדי שהפאניקה לא תתעצם'. ירדנו מהבמה ולא רצינו להמשיך להופיע, אבל כולם אמרו לנו: 'אתם חייבים לחזור לבמה, אחרת הצופים יברחו בבהלה וזה ייגמר באסון גדול יותר'. אז נאלצנו להמשיך ולנגן עוד שעה. תפקדתי איכשהו, אבל כשבאתי הביתה האסון הכה בי. אבל בזכות העובדה שהתעמתתי לא מעט עם המוות, התאהבתי בעיר פלרמו, שם הגישה של האנשים למוות שונה לחלוטין: הם חוגגים אותו".
לדברי ונדרס, "לצלם את פלרמו" הוא גם מחווה למוזיקה, ומלבד הופעת אורח של לו ריד, הפסקול כולל מוזיקה של ניק קייב, פורטיסהד ואחרים. קמפינו, לעומת זאת, בחר להימנע. "וים אמנם ביקש ממני לתרום לפסקול, אבל אחרי שדנו בסוגיה הזאת, החלטתי להפריד בין הדברים", הוא מספר. "לא רציתי להיות אלביס פרסלי לעניים - כוכב של הסרט שגם שר לפעמים. ההפרדה הזאת היתה עדיפה לסרט ולי".
קמפינו בגבס עם ונדרס וכוכבי הסרט (צילומים: Gettyimages imagebank)
אבל קמפינו כן תרם ל"לצלם את פלרמו" את כתובות הקעקע שמפארות את גופו. "וים אמר: 'לא ידעתי שיש לך כל כך הרבה כתובות קעקע, ואם אתה רוצה להיפטר מהן תצטרך לבוא כל יום לסט, שעתיים לפני הזמן המתוכנן, כדי שנאפר אותן'. אמרתי: 'מה, לקום כל יום פאקינג שעתיים לפני הזמן?'. זאת היתה החלטה קלה - העדפתי להישאר עם הכתובות. בסוף התברר שחלק מהן התחברו עם הנושאים שהסרט עוסק בהם".
ילדות בצל הפאנק
קמפינו נולד בדיסלדורף ב-1962 בשם אנדראס פרגה. מצד אביו השופט, הוא נצר למשפחה מיוחסת שבין צאצאיה נמנה הלוגיקן והמתמטיקאי גוטלוב פרגה, הנחשב למייסד של הלוגיקה המודרנית והפילוסופיה האנליטית. אמו של קמפינו הייתה מורה ילידת אנגליה. למוזיקה הוא הגיע בזכות אחיו הגדול. "אחי נהג לשמוע מוזיקה רועשת וכשהייתי בן חמש התלהבתי מהשיר Hang on Sloopy' של דה מקויס", הוא מספר. "מאותו רגע התמכרתי למוזיקה כבדה - סלייד, לד זפלין, AC/DC.
"כשהייתי בן 13, נסעתי לבקר את סבתי שגרה באנגליה, ושם גילתי את הפאנק. אחי שגר אז בלונדון הזמין אותי לחיות איתו. באחד הערבים, הוא לקח אותי למופע, ושאלתי אותו איפה האירוע מתקיים. הוא ענה שזה קורה במועדון קטן. הייתי בטוח שזה הולך להיות משהו מחורבן, חשבתי שקונצרט טוב חייב להיות באולם גדול.
"אני זוכר איך ירדנו למרתף, והעיניים שלי יצאו מהחורים. זה היה מאוד מסעיר. כל האווירה במועדון הייתה משהו חדש עבורי. ואז הלהקה עלתה לבמה. הם היו נורא רועשים והקהל נכנס לטירוף. הרגע הזה שינה את חיי. ללהקה ההיא קראו The Count Bishops, ואני חשבתי שהם גדולים. בדיעבד התברר שהם היו מחורבנים".
ב-1982 הוא הקים עם קבוצת חברים להקת פאנק רוק לה קראו "די טוטן הוזן" (מילולית: המכנסיים המתים), ביטוי שמשמעותו בגרמנית: משעמם, שום דבר לא קורה. "אחד מחברי הלהקה הלך איתי לבית ספר כשהיינו בני עשר, ואת האחרים הכרתי במועדון ההוקי", הוא נזכר. "השם שנתנו ללהקה הוא אחת הטעויות הגדולות בחיי, אבל אני כבר לא יכול לשנות את זה. אז חשבנו שהוא מצחיק".
קמפינו על הבמה. "כשהתחלנו להתפרנס זה היה מביך"
קמפינו טוען שבתחילת הדרך הוא לא דמיין שההרכב יהפוך לכזה סיפר הצלחה, שישתף פעולה עם U2 והרולינג סטונס, שילקט תקליטי זהב ופלטינה ויצבור מעריצים בכל העולם. "כשהתחלתי לנגן, לא פנטזתי שאהיה כוכב רוק", הוא מודה. "להיפך, הייתי מעריץ גדול של תנועת הפאנק ולא עניין אותי להעריץ להקות אחרות. חשבנו שצריך להפסיק להעריץ את ג'נסיס ודומיה, ושעדיף שנעשה את המוזיקה שלנו. כשהתחלנו להצליח ולהתפרנס, זה הביך אותי. הפכנו למוזיקאים לא בשביל ההצלחה".
ומאיפה בא שם הבמה קמפינו?
"איכשהו יצא שלכל חברי הלהקה קראו אנדראס, וכל פעם שמישהו קרא 'אנדראס', כולנו הסתובבנו. אז החלטנו שאנחנו חייבים להפוך את הדברים לקלים יותר, ושכל אחד יתהדר בכינוי משלו. כבר היה לי כינוי חיבה - קמפינו, אז אימצתי אותו".
האהבה חולפת, הלהקה נשארת
בעוד קמפינו מצליח לשמר את אחדות הלהקה במשך שלושה עשורים, הוא מתוודה שהוא מתקשה לנהל מערכת יחסים רומנטית יציבה. "אני הבן אדם האחרון שאפשר לשאלות אותו שאלות בענייני מערכות יחסים, כיוון שאני לא מבין דבר בנושא", הוא טוען.
"כשהייתי בן 20, 25, חשבתי שאם אתה מתבגר, אתה מתחיל להבין נשים. היום אני מבין שזה הופך להיות נושא יותר ויותר סבוך. אני חי אמנם לבדי ומאוד טוב בלברוח מדברים, בעיקר כשהם מסתבכים. אבל כשזה מגיע לאבהות, אינני בורח. בני לני בן החמש מחנך ומלמד אותי. אני משתדל לראות אותו כמה שיותר. שליש מזמני מוקדש לו, וכשהוא מבלה עם אמא שלו, או כשאני בדרכים, אני מאוד מתגעגע אליו".
חוץ ממוזיקה ואבהות, יש לקמפינו אהבה נוספת: כדורגל. הוא נמנה על אוהדיה המושבעים של ליברפול, ולפני שנה וחצי, מרוב מסירותו למועדון הפאר, הוא שבר את רגלו. "כשליברפול הודחה מליגת האליפות, ניסיתי לפרוק את התסכולים שלי ובעטתי בפח אשפה גדול", הוא חושף. "אז התברר שהוא היה ממתכת חזקה, וכך שברתי את רגלי". קמפינו התקשה להסתגל לגבס המעיק.
"בדיוק עמדנו לחזור להופיע אחרי הפסקה של שלוש שנים, וזה היה מביך עבורי. לצעוד עם גבס על השטיח האדום, זאת לא הייתי בעיה, אבל להופיע עם הגבס - זה כבר משהו אחר".
קמפינו מתמסר אמנם לקריירה המוזיקלית שלו (הלהקה הוציאה באחרונה אלבום חדש), אבל העבודה עם ונדרס עשתה לו חשק לעוד. "אם וים יתקשר אלי ויגיד 'אני עושה סרט אימה ביפן, וליהקנו כבר את כל המפלצות, ואין לי תפקיד בשבילך אבל אני צריך מישהו שידע להכין קפה טוב', אני אהיה שם", הוא מכריז. "אני חש צורך להחזיר לו משהו בתמורה - הוא לקח סיכון גדול כשהוא ליהק אותי, ואני מעריך זאת. אני מקווה שהוא לא מתחרט על כך. אשמח לעבוד גם עם במאים אחרים, ואם מרטין סקורסזה יפנה אלי, אני אענה בחיוב".
- הסרט "לצלם את פלרמו" יוקרן בסינמטק ירושלים ב-15 בנובמבר בשעה 19:15 ובסינמטק תל אביב ב-17 בנובמבר בשעה 21:30 (המפגש עם ונדרס ייפתח ב-19:30).
לפנייה לכתב/ת 
