השטן לובשת פראדה, הגרסה הדוקומנטרית

לאחר צפייה שנייה בסרט הדוקומנטרי "SEPTEMBER ISSUE" אפשר לקבוע בלי שום מליצות או הגזמה שעולם האופנה נשלט בצורה די מוזרה בידי עורכת קוקטית אחת – אנה וינטור. הסרט, העוסק בהוצאה לאור של הגיליון העבה ביותר בתולדות "ווג" – גיליון ספטמבר 2007, מותיר את הצופה המתעניין בעולם האופנה הבינלאומי עם תחושות מעורבות לגבי התנהלות המגזין וקברניטיו.

כאשר מתרכזים בפן המקצועי לא נותר אלא לקנא על התנהלותו המשומנת והרצינית של המגזין. בעוד בארצנו הקטנטונת נוטים לחשוב על כל שקל

 בהוצאות הפקה, ואין התייחסות רצינית לעשייה בעולם זה, הצצה למגרש של הגדולים מעוררת התפעלות וריגוש. לכל פונקציה במגזין יש עובד האחראי עליה, וכולם מתייחסים לעבודה ברצינות תהומית. להפתעתנו הרבה, רוב העורכים והארט-דירקטורים אינם צעירים ומאאגניבים. להיפך, מדובר באנשים על סף גילאי ה-50 שמתייחסים לעבודתם כאל אמנות לכול דבר. בשיאו של הסרט עוקבים אחרי 5 הפקות אופנה המצולמות למגזין, שבכול אחת מהם מועסקים אנשי הצוות הטובים בעולם, המתעופפים להם מארץ לארץ ומאתר אחד למשנהו כדי לייצר חומרים מקוריים ומעוררי השראה שאפשר לממש רק בעולם ללא מגבלות תקציביות.

אלא שכשמתרכזים בפן האנושי של הסרט, העוסק בעיקר במעקב אחרי ווינטור, אי- אפשר שלא לחוש גם בוז לתעשיית האופנה העולמית. לא מדובר בעובדה שמדובר באדם לא נחמד בעליל. לא כל אחד חייב להיות יחצן ולחייך לכל עבר. כזוהי ווינטור: מסוגרת, קפוצה ועניינית. הבעיה הגדולה היא בקרדיט הלא הגיוני שמעניקים לה מעצבי אופנה וגופים מסחריים רבי כוח כמו ז'אן פול גוטייה, גאפ או פראדה. קשה לתפוס את הצורך של בית אופנה מוביל לארגן לגב' ווינטור חשיפה ראשונה של הקולקציה ועוד להתנצל כאשר זו מעירה הערות על פלטת הצבעים או הגזרות. הדברים מגיעים לכך שבפראדה החליטו לשנות את החומר של המעילים לאותה שנה בעקבות הביקורת של ווינטור על עובי החומר ועל כובדו, ואילו בגאפ נראה שלא מחליטים על שיתוף פעולה עם מעצב שלהו ללא התייעצות עם האורקל הניו יורקית.

אין ספק שהכבוד והיחס להם זוכה ווינטור נרכשו ביושר במהלך השנים. הרי היא הראשונה ששמה סלב על שער המגזין, מה שהעלה את המכירות ושינה את פני

 הקמפיינים של עולם האופנה. אבל נראה שאיפה שהוא בדרך, משהו השתבש ויצא מכלל איזון, ורבים בתעשייה הפכו שבויים של ווג ושל ווינטור עצמה. הדבר בולט בעיקר היום, כשמגזין ELLE עבר בתפוצתו את ווג והפך לחשוב ורלוונטי לא פחות במגזר המסחרי. גם עורכות אופנה איקוניות כמו קארין רויטפלד מווג הצרפתי או פרנקה סוזאני מווג האיטלקי, הנחשבות למשפיעות ביותר בתחום האופנה, לא זוכות למעמד של אלים בקרב בתי האופנה.

אין ספק שיוצר הסרט אר.ג'יי קאלטר חש אמפתיה לגב' ווינטור, והוא מנסה להציג אותה באור חיובי. הוא מקיים איתה ראיונות אישיים בהם היא מספרת על עצמה ועל משפחתה ומסבירה את תשוקותיה לעולם האופנה. אבל ברגעים בהם היא נפגשת עם עובדיה, ובמיוחד כשעולה על המסך גרייס קניגטון, עורכת הפקות אופנה המתוקה להפליא של המגזין, קל מאוד להיזכר במריל סטריפ ובדמותה ב"השטן לובשת פראדה".

בשורה התחתונה, מדובר בסרט חובה לכול חובב אופנה או עיתונות שרוצה

 לראות איך הדברים אמורים להיעשות. אבל אפילו יותר מכך מדובר בסרט חובה לאנשי המפתח בעולם האופנה, שאולי אחרי הסתכלות שנייה בעצמם יחושו קצת בושה או לגלוג על התנהגותם ועל ישור הקו המוחלט שלהם עם אדם אחד, מוכשר ככול שיהיה.