הסטטיסטיקה הפכה למציאות: הגבר שנתן לי סטירה

לפני כמה ימים האשה המוכה מהסטטיסטיקות הפכה עבורי למציאות. השעה הייתה שמונה בערב, בעודי צועדת ברחוב ראשי בדרום תל אביב שהיה שקט מהרגיל בגלל השבת, שמעתי צרחות של אשה מהצד השני של הכביש. ליד דוכן לוטו סגור, בחשיכה, קלטתי גבר עם זר ורדים בידו, מנסה לגרור את זוגתו בכוח בשיערה. בלי לחשוב פעמיים, חציתי את הכביש ובקול תקיף אך רגוע קראתי לו "אדוני, אני מבקשת ממך לא לגעת בה, אחרת אני קוראת למשטרה".

במקום להתגונן: הימנעי מסיטואציות מסוכנות

למשמע קולי, הגבר שיחרר את שיערה, ורק התחיל לחוג מסביבה כמו חיה שעומדת לעוט על טרפה כשהוא דרש ממנה להסתלק איתו מהמקום, בעוד היא מייללת בקול: "אני לא חוזרת איתך הביתה, תעזוב אותי, תראה מה עשית לראש שלי!". בינתיים חייגתי למשטרה, מדווחת על האירוע ואיפה בדיוק אנחנו נמצאים, אבל לא יכולתי לחכות למשטרה מרחוק ולתת לגבר המכה להמשיך בשלו. הסתכלתי מסביבי, פוסעת כמה צעדים לכאן ולשם, מחפשת גבר (רצוי גדול, רצוי חזק ורצוי מאוד משדר בטחון) אבל חוץ מכמה עובדים זרים שדיברו בטלפון הציבורי והפגינו אדישות מוחלטת לנעשה, הרחוב היה שומם. תראו מה זה: גברים מהווים בערך מחצית מאוכלוסיית העולם והנה, וברגע האמת לא הצלחתי למצוא אפילו אחד שיבוא לעזרת האשה הזו. ולעזרתי.
היה זה בדיוק הזמן הנכון להיזכר בדבריה של חברה פמיניסטית: "לא מלמדים נשים להתגונן על עצמן, מלמדים אותן להימנע מלהיקלע לסיטואציות מסוכנות או להסתובב לבד באזורים מסוכנים". אוי, כמה שהיא צדקה.

שלומית מצילה את המצב, כמעט

אזרתי אומץ והתקרבתי אל הזוג, חזרתי על הבקשה שלי באותו טון שקול ותקיף. "אדוני, אני מבקשת ממך לא לגעת בה, המשטרה בדרך!". האיש, כסוף השיער, נראה כגבר בתחילת שנות ה-40 לחייו, הדיף ריח אלכוהול חריף. הוא לא נראה אימתני או שרירי במיוחד, אבל לאשה היה דם על השיניים, איפור שנמרח מהדמעות וריח בושם מתוק וזול מהול בזיעה חמוצה מפחד. ברגע שברירי אחד היא הצליחה לחמוק ממנו ועברה לעמוד לצידי,מה שגרם לו מיידית להפנות את הצעקות שלו כלפיי: "זונה, שרמוטה". נשמתי עמוק ושתקתי.
"מה היא תעזור לך, את לא רואה שהיא סתם זונה?", הוא פנה לאשה. המשכתי במדיניות ההתעלמות, מתפללת שהמשטרה תגיע כבר. ההתעלמות שלי מהעלבונות שלו רק עצבנה אותו יותר, עד כדי כך שהוא קרע בזעם את הורדים והשליך אותם על הרצפה. כמה אירוני. המשכתי לעמוד שם בשקט בזמן שהוא קילל, מסתכלת עליו במבט תקיף אף על פי שמתתי מפחד. כדי להוסיף למטר שבעה ושבע שלי נוכחות עוצמתית יותר השתדלתי לעמוד זקופה, להבליט את החזה ולהחזיק את הידיים לצידי הגוף.
אמרתי לאשה שתבוא איתי. לא היה לי מושג לאן אבל רציתי לקחת אותה משם. צעדנו כמה פסיעות והוא התחיל לעקוב אחרינו, כשהוא צועק: "את לא רואה שהיא לסבית, הזונה הזו? זה מה שהיא רוצה ממך! את לא הולכת לשום מקום איתה!".
היא הסתובבה אליו ואני נעצרתי. "תפסיקי להסתכל עלי ככה!", הוא אמר לי בטון מאיים, כנראה שלא מצאן חן בעיניו המבט הנוקב שלי.

"אני אפרק אותך, אני ארביץ לך יא'זונה", הוא צרח בעודו מתקרב אליי. הרגשתי את הפחד מחלחל, מתגבר על האומץ, אבל לא הצלחתי לברוח משם, המצפון שלי לא הירשה לי לנטוש את האשה הזו. לא חמקתי ממנו בזמן, הוא הניח את כף היד שלו כשהיא פרושה על הפרצוף שלי בצורה מאיימת. זה לא כאב, זה היה משפיל בעיקר וגרם לי להבין שאם לא אתקפל אני הבאה לחטוף. אלוהים אדירים, איפה המשטרה כל הזמן הזה? האשה נעמדה בינינו וצעקה: "אל תיגע בה!". חשבתי ש'הנה, אני באתי להגן עליה, עכשיו היא זו שמגנה עלי, ובסוף היא תחטוף כפול' אך תגובתו לא איחרה להגיע. "אני אניח לה אם תבואי איתי הביתה, עכשיו!"
"אני לא באה איתך ככה, אחרי מה שעשית לראש שלי", היא השיבה לו כשהיא נוגעת בצד האחורי של הראש שלה ומסבירה לי שהוא היכה אותה בראשה.

איפה המשטרה כשצריך אותה? (צילום: ויז'ואל פוטוס )

שלומית מעכלת - ומתפרקת

מה עדיף: כוח או קור רוח?

מצד שני

אדם הותקף ברמלה, עוברי אורח הסתכלו ולא עשו דבר

אלי סניור

סרטון של מצלמת האבטחה ברמלה חושף אירוע אלים, שעלול היה להיגמר רע מאוד. אדם נפל קורבן לאלימות קשה, לאחר שהקניטו את חברתו. אזרחים בפארק עמדו והסתכלו

בלעדי: הוכה קשות לנגד עיני האנשים בפארק

החברים שלי אמרו שפעלתי בגבורה. היו כאלה שניסו להסביר לי שלפעמים, תושיה וקור רוח הם אמצעים לא פחות טובים מאשר כוח פיזי. לדעתי, עצם הידיעה שיש לי כוח פיזי ושאוכל להשתמש בו אם אצטרך - לא פחות חשובה. עם יד על הלב, מה שהציל אותי הפעם היה המזל, מישהו ששומר עליי שם למעלה שלח את ניידת המשטרה הזו בזמן. למרות שעשיתי מעשה אמיץ, נשארתי עם תחושת חוסר אונים יותר מאשר תחושה שהייתי, ולו לרגע אחד, "הנסיכה על הסוס הלבן" של אותה אישה אלמונית.