חזון הקולנוע הישראלי: בין ייאוש לתקווה

חגיגות 20 השנה לבית הספר סם שפיגל לקולנוע ולטלוויזיה נפתחו הבוקר (ד') בשני מושבים של כנס שמוקדש לחזון הקולנוע הישראלי שנערך בסינמטק ירושלים. לצד ההצלחות המרובות שידע הקולנוע הישראלי בשנים האחרונות והתנופה האדירה שקיבל מאז כינונו של חוק הקולנוע, רבים מהדוברים בחלקו הראשון של היום ביקשו שלא לנוח על זרי הדפנה.

"ענף הקולנוע עומד בפני בעיה קלאסית שאיתה מתמודדים אלו שהגיעו לשיאים של הצלחה, וזו השאלה איך משמרים את המקום בפסגה", אמר יושב ראש מועצת הקולנוע, מיכה חריש, במושב שפתח את האירוע. "השנים האחרונות, עם החיבוק הגדול לו זכו הקולנוע הישראלי ויוצריו, שמים בפנינו אתגר גדול שדורש הזרמת עתודה שתשמר את ההצלחה ושמירה על הקיים.

"במועצה לקולנוע היתה בשנה החולפת תנועה שבין יאוש לתקווה. מצד אחד הגענו להסכם לחמש שנים מול האוצר, שזהו הישג. מנגד, אנחנו ממשיכים לבדוק מחדש את הקריטריונים שנקבעו לפני תשע שנים וצריכים כיום להיות מותאמים למציאות המשתנה. כמו בית הספר סם שפיגל, גם ענף הקולנוע צריך להסתכל קדימה ל-20 השנים הבאות. כעת, עם הגידול בענף לצד גידול בהיקף העושים במלאכה וגידול בעלויות הפקה, התקציב אינו מספק. ההצלחה יצרה מצב חדש שהתנאים הקיימים לא נותנים לו מענה".

להוביל אמירה חדשה

אילן דה פריס, מהשותפים להקמת בית הספר, העומד כיום בראש הסינמטק בירושלים, לא משוכנע שחייבים לדבר על חזון והעדיף להתמקד במציאות המשתנה. "הקמת בית הספר ומאבקו למצוינות ראויים לברכה ולטפיחה על השכם", אמר דה פריס.

"כשהקמנו אותו לא ידענו לומר שתוך 20 שנה העולם יעבור מהפיכה דיגיטלית עם חוצפה נגישותית מדהימה. אני חושב שצריך לדבר על מקום היוצר בחברה טכנולוגית בתוך עידן חדש של ריבוי ערוצים וגלובליזציה. אני חושב שיוצר חייב קודם כל להילחם בקונפורמיות. אם הקולנוע הוא מעוז הזיכרון של מרחבי האנושיות, הקולנוע צריך להוביל אמירה חדשה שמתרחקת מסטנדריזציה. ככל שהזיכרון יותר קונקרטי, התקווה היא שהיוצר יתבונן פנימה וייצור זיכרון אמנותי, אמיץ וחסר פשרות".

הבמאי יוסף סידר ("בופור") דיבר על משב רוח חמוץ כהגדרתו שמרחף מעל להצלחות האחרונות של הקולנוע הישראלי. "התחושה היא שכמו שמשב הרוח הזה הגיע, כך הוא ייעלם", אמר סידר. "תחושת חוסר היציבות גדולה ומדאיגה אותי. צריך לדבר על המדיניות הכספית של פרנסי התעשייה, על סגנון ועל תוכן. הזירה שבה אנחנו עובדים חייבת להיות פתוחה וצריך להיזהר מלומר מהו הסרט הרצוי. צריך לשאול האם צריך להשקיע הרבה כסף במעט סרטים או אולי לעשות הרבה סרטים במעט כסף. כמה סרטים במדינה קטנה הם יותר מדי? איך מזרימים דם חדש לתעשייה אבל גם מאפשרים ליוצרים להתבגר בתוך התעשייה ולהתפתח?

"אני חושב שהתעשייה אינה נותנת לנו אופק להתפתחות. אני חושב שיש מקום לעודד רצף של עבודה, לעודד יוצרים ותיקים ולאפשר להם ליצור מכלול עבודות לאורך עשורים, כי גם יוצרים צעירים זקוקים לדור ותיק כמודל. העדר אופק כלכלי והתפתחותי מובילים לתופעות לוואי של כסף זר שמוזרם לתעשייה שלנו. לכאורה יותר כסף, יותר אפשרויות, אבל הכסף הזה יוצר מתח בין האוניברסלי למקומי".