המערה הקסומה
"יש לנו ביד מקום קדוש, היסטורי, ותרבותי שכל אומה הייתה יכולה רק לחלום עליו - אז למה ישראל לא מחוברת למערת המכפלה"? ערב "חיי שרה", אבי רט על הפנתיאון הלאומי שלנו
כמספר האנשים כך מספר סוגי ההתייחסויות למקומות, מבנים ודמויות היסטוריות. ההתייחסויות נעות על הרצף מאדישות וניכור ועד אהבה, נוסטלגיה וגעגוע.
יש אנשים הנקשרים לחפצים, למבנים ומתקשים להיפרד מהם. הם מסוגלים לשמור את הקלמר מכיתה א' ואת הממחטה מהגן, ויש כאלה שלאחר שסיימו לגור במקום מסוים או להשתמש בחפץ מסוים הם נוקטים בשיטת 'השתמש וזרוק' ולא חשים כל רגש סנטימנטאלי אליו.
כנ"ל גם לגבי מבנים היסטוריים. יש כאלה הרוצים לשמר בכל מחיר כל מקום שכזה, ויש כאלה שמבחינתם זה רק עצים ואבנים ואם אפשר להקים במקומם מיזם נדלנ"י מניב אחר אין להם שום בעיה ליישר את הקרקע ולמחוק את מה שהיה.
יש כאלה שעבורם הכותל זה רק גל אבנים, ומערת המכפלה זה בסך הכל מבנה מאיזו תקופה קדומה, וששום דבר דומם שכזה לא מצדיק יחס חריג מעבר ליחס לכל דומם, ויש כאלה שנותנים לדומם הזה בין אם זה קיר או מבנה גדול יחס של קדושה והוד.
יש כאלה שבית העלמין בו קבורים יקיריהם הוא מקום שאין מה לחפש בו יותר מדי, ובמקרה הטוב אחת לשנה באים לפקוד אותו, ולפעמים גם זה לא, ויש כאלה שבית העלמין ומקום קבורת יקיריהם הוא מקום משמעותי מאד עבורם, מקום עם אמירה ואפילו חיות וקדושה.
יש כאלה שעבורם מערת המכפלה זה מקום עם כל הקונוטציות הפוליטיות העכשוויות שלו, מקום מריבה ומדון, ובסך הכל מבנה כמו אחרים רבים, שאין טעם להיאחז בו וודאי שלא במחיר של נפשות, ויש כאלה שעבורם מערת המכפלה, זה המקום בו נמצאים אבא ואמא, מקום עם כל המטען ההיסטורי הלאומי הכללי, והמטען האישי הרגשי הפרטי.
שם הכל התחיל
פרשת חיי שרה היא הפרשה של קניית מערת המכפלה. האבא שלנו, מבצע שם את פעולת הרכישה הראשונית של נדל"ן בארץ ישראל וקונה בכסף מלא את המקום. שם לימים יקברו אברהם ושרה, יצחק ורבקה, יעקב ולאה.עם בריא ברוחו ונפשו, היא הופך את המקום הזה לפנתיאון הלאומי שלו. המקום ששם הכל התחיל. המקום שמבטא את השורשים הכי עמוקים, את התרבות המקורית, את היסודות והאדנים.
איכשהו - בגלל כל הנסיבות הפוליטיות והביטחוניות, הפכה המערה להיות מקום המזוהה עם חלק מהאוכלוסייה, מקום עם אסוציאציות לא נעימות, מקום שלא מחובר לכלל העם.
אינני יודע כמה בני נוער ישראלים רגילים וממוצעים ביקרו אי פעם במערת המכפלה. אינני יודע כמה ישראלים מבוגרים ביקרו שם אי פעם.
מבלי לחפש אשמים, מערת המכפלה היא החמצה גדולה. יש לנו ביד את המקום הכי תנ"כי שיכול להיות, הכי קוסמופוליטי שיכול להיות - שהרי האבות והאמהות הם של כלל האנושות, יש לנו את המקום הכי קדוש, היסטורי, ארכיאולוגי ותרבותי שכל אומה אחרת הייתה יכולה רק לחלום עליו - ובסך הכל המערה מוחמצת. ההמונים לא מגיעים אליה, כלל ישראל לא מחובר אליה באותן עוצמות וכמויות שהיא הייתה ראויה להם.
אובדן התחושה שאלו ההורים שלנו, האבות והאימהות שלנו ושל האומה, אובדן הזיקה והשייכות למקום ולקדושתו, זו ההחמצה הגדולה שלנו. של כולנו.
אולי לכן פרשת חיי שרה
מאריכה ומפרטת כל כך את כל תהליכי הרכישה של המערה. אולי לכן התורה בהמשך תספר לנו איך האבות השתוקקו כל כך להיקבר בה, כיצד יעקב אבינו משביע את בניו במצרים שישאו את ארונו ממצרים עד מערת המכפלה כדי לקוברו שם - כדי לספר לנו איפה הכל התחיל, מאיפה הכל צמח, איפה השורשים ומה המקור.
עם בריא ברוחו תרבותו ונפשו, צריך לדעת להתעלות מעל ההשקפות וחילוקי הדעות הפוליטיים, מעל הסיסמאות וההצהרות, ולחזור להתחבר את שורש העבר שהוא גם מקום ומקור הצמיחה לעתיד.
כשמתחברים לאבות - יוצרים גם את התשתית לדור הבנים. כשמרבים לדבר על 'עתיד ילדינו', צריכים לדעת שזה מתחיל מעברם של הורינו.
מערת המכפלה
צילום: לע"מ
מומלצים
