המון אמצעי תקשורת, אבל היא לא מתקשרת
אתה שולח לעצמך מייל. בודק שקיבלת. אתה מגניב חצי מבט לטלפון שמונח לצד המיטה, בודק שהוא פועל. עוד מבט באימייל, פייסבוק, שוב טלפון. כרוניקה של פרידה בימי טכנולוגיה
כמה כבר אפשר לחכות למשהו? אתה חושב לעצמך. אתה עומד להשתגע. יש כל כך הרבה אמצעי תקשורת, אבל אין עם מי לתקשר. עוד מבט באימייל, פייסבוק, שוב טלפון. מזל שאין לך טלפון קווי בבית...
אתה קם. מנסה לראות סרט בכבלים, משחק עם הספרים שעל המדף, הולך לסדר את חדר הארונות. פותח את המקרר כדי לראות בפעם המאה שהוא ריק. סקייטבורד, לימודים. חצי פיתה עם חומוס, בירה שמרגישה כמו גולדסטאר... אבל על מי אתה עובד?
אתה מתחיל לדפדף אחורה בהודעות בסלולרי, קורא כל טקסט עשר פעמים. כל התכתבות. מנתח כל מילה. כל סימן קריאה, כל פסיק. וקורא שוב הכל מההתחלה.
אתה מתחיל לחשוב על סימן האזהרה הראשון
אתה מניח את הטלפון בצד ומתחיל לחשוב על סימן האזהרה הראשון, איפה הכל התחיל להתפורר. אבל לא עולה לך בראש שום דבר חריג. אתה חושב על כל השיחות שלכם,. על כל שנייה שהיתה לכם ביחד, ואז אתה מתחיל לפתח תיאוריות. אתה תוהה אולי דיברה עם מישהו, אולי מישהו דיבר איתה. אולי שמעה בטעות שיחה שלא הייתה צריכה לשמוע. אולי ראתה תמונה שלא היתה צריכה לראות. אבל תכל'ס, אין לך מה להסתיר, אז אתה מתנחם שאולי הכל זה אי הבנה, אבל המחשבה הזו נשארת בדיוק לרגע.
אתה שוב מריץ בראש את כל השיחות האחרונות שלכם, שוב קורא את ההתכתבויות. בטקסטים, באימיילים, בכל אמצעי תקשורת מחורבן שקיים בעולם האלקטרוני הזה ומאפשר לנו לתקשר זה עם זה מבלי באמת לתקשר.
אתה קופץ כמו משוגע על הטלפון
צפצוף בטלפון. למרות שהבטחת לעצמך שאתה לא עונה. למרות שהשבעת את עצמך שזה לא מזיז לך. שאתה לא. למרות שהצהרת שאתה לא שם זין בפני כל אוזן שהסכימה לשמוע. למרות כל זה, אתה קופץ כמו משוגע על הטלפון. מחזיק אותו רחוק מעינייך, מתפלל ומבטיח לאלוהים כמה הבטחות מטופשות שאתה בעצמך יודע שלא תקיים. אתה פוקח את העיניים לאט לאט. כשאתה רואה שזו הודעה מחבר בלימודים אתה מעיף את הטלפון על המיטה. עצבני, בועט, מקלל, מתוסכל. הרי כבר הכרזת שאתה לא מתרגש מכלום, ששום דבר לא נכנס ללב שלך, שאתה איש הפח.
אבל זה יותר חזק ממך. זה כמו חיה גדולה שמשתוללת בלב שלך. נוגסת בכל פינה.
הכי גרוע זה שאין לך מושג למה, אין לך מושג מה קרה. זה הורג אותך. אתה מנסה להבין מה עובר לה בראש. מה אמרו לה, מה עשית לא בסדר. מה גרם לה להיעלם ככה ברגע. אולי זה הסוודר שלבשת לפני שבוע לעבודה, אולי זה משהו מטומטם שאמרת מבלי לשים לב, אולי משהו מטומטם שאמרת עם לשים לב. אולי הקפה שהכנת לעצמך ולא לה כשדיברתם במטבחון של המשרד, אולי הדג שחיממת אחרי זה והסריח את כל המשרד?
ואז נמאס לך. אתה מחליט שאף אחת לא תתייחס אליך בצורה כזו. אתה מחליט שזה יותר מדי, שאתה לא צריך לסבול את זה, שזה לא מגיע לך, שאתה שווה הרבה יותר.
פעם כשהיית חייל בלבנון נתקעת למשך חודשיים וחצי במוצב בצפון הגזרה. חודשיים וחצי מחורבנים ישבת ב"ריחן" בגלל שאיזה קצין מודיעין מסריח החליט שיש איומים של פצצות מרגמה על שיירות. אבל אז זה היה אחרת, אז לא היה אכפת לחכות. על "ריחן" היית בן 20, עכשיו זה שונה. עכשיו כל שנייה הורגת אותך, כל דקה שעוברת נמשכת לנצח. אתה מסתכל על השעון, מתחנן אל השעון. אתה נותן לה עשרות הזדמנויות אחרונות, "אם לא תתקשר זה נגמר!" אתה אומר לעצמך, אתה נשבע. וכשהזמן עובר, אתה נותן הזדמנות נוספת, כי אתה לא באמת רוצה שזה יגמר.
אתה מחפש כל דבר הכי קטן בעולם שאתה לא אוהב אצלה
ואז אתה חושב שאתה לא באמת מכיר אותה. רק שבועיים, אתה אומר לעצמך. וגם מתוך זה סוף שבוע אחד היית בכינרת עם החברים ורק התכתבתם. ויותר מזה, היא לא באמת מכירה אותך. אז אתה מתחיל להסביר לעצמך למה זה טוב, למה אתם לא באמת מתאימים זה לזה. למה הכל משמיים. למה זו רק התאהבות של רגע וכבר זה יסתיים. אתה מחפש כל דבר הכי קטן בעולם שאתה לא אוהב אצלה. פתאום השיער שלה לא יפה והעור שלה לא באמת לבן. והיא סתם מדברת מהר ואתה לא מבין חצי מהמשפטים שלה. והצחוק שלה מעצבן והחיוך לא אמיתי... זה פשוט לא זה.
ורגע לפני שאתה מתחיל להאמין לעצמך, שוב צובט לך משהו בלב. אתה יודע שאתה משקר לעצמך. אתה יודע שזה לא באמת נכון, שאתה לא יכול להכריח את עצמך לשכוח אותה. אתה יודע שאתה מרגיש אליה משהו ושהרגשת את זה כבר מהרגע הראשון שראית אותה. אתה יודע שלמרות שאתה מכיר אותה רק שבועיים, יש כאן משהו מיוחד. אתה יודע שאתה מרגיש אליה משהו שלא הרגשת כבר הרבה זמן. אתה יודע שהיא הזכירה לך מה זו אהבה, מה זה להתרגש, מה זה לרצות משהו כל כך עד שזה כואב. מה זה שמישהו יכול לקחת אותך מעבר לקשת. ואתה מרגיש אבוד לרגע.
אתה רוצה לשלוח לה אלף הודעות טקסט, מיליון אימיילים
אתה רוצה להרים את הטלפון ולצעוק לה את זה. אתה רוצה לשלוח לה אלף הודעות טקסט, מיליון אימיילים. אתה רוצה פעם אחת לעזאזל להגיד לה את מה שאתה מרגיש. ממש לדבר ולא לנסות למצוא ניסוח מגניב דרך הודעת טקסט. אתה רוצה להסביר את מה שאתה מרגיש. לשאול אותה מה היא מרגישה, לשאול לאן נעלמה, לשאול מה קרה. אתה רוצה לצעוק אל העולם. אתה רוצה לשאול למה הפשוט צריך להיות כל כך מסובך.
אתה רוצה, אבל אתה לא.
במקום זה אתה לוקח את הטלפון בעצבים ומחליט שאתה לא שם זין. שאתה שם לזה סוף. אתה מוחק את השם. מוחק את כל ההודעות. אתה מוציא אותה מהחברים בפייסבוק. מוחק את האימייל שלה ומוודא שלא תהייה שום אפשרות תקשורות שלכם בעתיד. אתה מוחק כל זכר לתקשורת שהיתה בעבר.
אתה מסיים ומניח את הטלפון בצד. נושף בכבדות. מביט לתקרה. מרגיש כמו קברניט אבוד על הסיפון. שם תקליט של פינק פלויד בקולי קולות ומדליק סיגריה. אתה מטביע את עצמך באלכוהול שישכיח הכל.
אתה מוחק מהזיכרון. מוחק הזדמנות, אולי למשהו גדול. ואז אתה מבין שהכי קשה זה לוותר.
