האם לזרום עם הרגש, או להתחשב בשכל הישר?

הרגש מתהדר בצבעי קשת זוהרים, אוהב לנוע בדרכים עקלקלות, עשויות מורדות ועליות בשיפועים שלא יביישו רכבת הרים. הוא מגיע משום מקום, לא מעניק הסבר וגם לא מבקש שנבין אותו. מתביית במערכת ומשאיר סימני דרך מתריסים: "אני פה", "לכו על זה", "תזרמו". 

הרציונל, לעומת זאת, נע בקו ישר וברור. משרדו המרובע והאפלולי פתוח בין שמונה לאחת ובין ארבע לשבע, הוא משעמם, חסר הומור, אפרורי משהו. עיקר עיסוקו הוא משלוח דו"חות מסוג: "ראו הוזהרתם", "היזהרו מזה כמו מאש", "שנו כיוון", ובסוף הוא מאוד אוהב להגיד: "אמרתי לך!" בגלגול עיניים. הוא מתעב שירה, זרי פרחים ושקיעות לוהבות, לא לוקח סיכונים ודבק בהרגלים. אנחנו מעניקים לו כבוד מסתייג, נותנים בו מבטחנו שישמור עלינו כשהרגש יגיע, חמוש רוח וצלצולים. "צריך להישאר בשליטה", אנחנו לוחשים כשהרגש צוחק את צחוקו המשוחרר ישר בפרצופנו.  

בדרך כלל יהיה זה הרציונל שייאלץ לכפוף את קומתו

הם מעדיפים לא להזדמן יחד לאירועים חברתיים, הרציו האפור והרגש הססגוני. הם מודעים לתוצאה של שני חומרים בהרכב סותר העומדים להתנגש בעוצמה מרסקת. בדרך כלל יהיה זה הרציונל שייאלץ לכפוף את קומתו עד יעבור זעם, או עד שנזחל אליו שוב, שברי אדם, מתחננים לסליחה – עד הפעם הבאה שטורנדו הרגש ירעיד את מיתרי לבנו.

לא מזמן נתקלתי בכמה מפגשים מביכים בין שני היסודות האלה. מקרה א' העמיד בדילמה חברה אחת, בת 30, בעלת מקצוע ויפת תואר, שפגשה יום אחד את אהוב ליבה. אהבה פורחת משולבת בגעגועים, ערבולי בטן, כמיהות מיוסרות, תשוקות פיזיות ושאר ירקות. הרגש השתלט על כל חלקה טובה, כמו ארבה על שדות התירס. והיא – התמסרה בחיוך נלבב. הרציונל השאיר שלט על דלת משרדו המאובק: "יצאתי לחופשה עד להודעה חדשה". 

לצערה, מעבר לזמירות המלאכים והקשת בענן עמד ענן אחד אפור ומטפטף. גבר חייה, אותו פגשה זה עתה, נושא עימו שני ילדים מנישואים קודמים פלוס אקסית אחת שעושה היטב במלאכת האקסיות.

היא חולמת להגשים את אמהותה ולהעניק להוריה הכלים מצפייה זר נכדים לתפארת מדינת ישראל, אבל עסקת החבילה הנוכחית כבר כוללת שני ילדים אפויים למחצה, שבוחנים אותה מלמעלה למטה, מוסרים דו"חות עקביים לאקסית. האקסית, מצידה, מנווטת את מסריה דרכם ומתקשה לקבל את העובדה שילדיה יאהבו אשה שנייה. טבעי, ידוע ומוכר.

העלמה החיננית רוצה מצד אחד מאוד ומצד שני מסתייגת. הרגש והרציונאל עומדים כעת על כפות המאזניים, כשכל אחד מהם קופץ בחוזקה מעלה מטה ומנסה להכריע את הכף לטובתו.

הדיאלוג בין הרגש לרציונל מתנהל בערך כך:

רגש: "כשהוא נוגע בה היא פשוט מתמוססת".

רציונל: "אביה מצפה בכליון עיניים לנכד, והיא מגיעה עם שניים נושאי גנטיקה זרה".

רגש: "אבל היא בטוח תצליח לאהוב אותם והם אותה".

רציונל: "הם לא כל כך קלים (כמובן, שני ילדים למודי גירושים) וגם אמא שלהם לא ממש תורמת לאווירת השאנטי".

רגש: "ראית איך היא מחכה לסוף היום כדי לפגוש אותו סוף סוף?"

רציונל: "יופי טופי, אבל היא יודעת שמערכת היחסים באה עם סוג של חטוטרת".

רגש: "אבל אני אוהבת אותו כל כך..."

רציונל מזעיף פנים, רגש מנסה לפייס למראית עין, כובש חיוך ניצחון. 

מקרה ב' התרחש אצל חברה, גרושה פלוס, שהתאהבה בגבר גרוש פלוס שחצה את מחצית חייו ונעשה מובטל מתוקף נסיבות החיים. לא רק שנעשה מובטל, גם איבד את ביתו לטובת הקודמת, וגם כילה את כל חסכונותיו על שכר דירה ומחיה.  

היא אשה מסודרת, בעלת פרנסה נאה ובית עם גינה במושבה משגשגת, מאוהבת עד כלות נשמתה באותו גבר עתיר יתרונות וחסר פרוטה, שאין בידו כבר לשלם את שכר הדירה. האם בשם האהבה היא אמורה להכניס אותו לביתה, לספק לו צרכיו עד שאולי, בסיעתא דשמייא, תימצא לו פרנסה בדוחק העיתים?  

על כוס קפה או בקבוק בירה יושבים רגש ורציונל ומנסים לשווא לשכנע:

רגש: "מצד שני היא גם כבר לא צעירה, והסיכוי למצוא אהבה בגילה נעשה מזערי משעה לשעה".

רציונל: "אבל בפרק ב' ראוי שאדם בעל ילדים ואקסית יהיה מסודר לפחות כלכלית, לא כן?"

רגש: "האם אהבה לא נבחנת בטוב וברע, בעוני ובעושר וכדומה?"

רציונל: "יש לה מחויבות לילדים שלה מבחינה כלכלית, ועכשיו תצטרך לפרנס גם אותו!"

רגש: "אבל היא אוהבת אותו כל כך..."

מקרה ג' הוא אולי השכיח יותר. גבר אחד, במשבר או שלא במשבר שנות ה-40 או ה-50 בחייו, מוצא את עצמו בתוך מערכת יחסים ארוכה ובנויה לתפארת, אך נעדרת כל תשוקה, אהבה ואינטימיות. הושגו יעדים והוגשמו חלומות, נולדו ילדים ונבנה הבית, התהוו גם קצת חסכונות. לפתע, בבוקרו או בערבו של יום, הוא מתאהב עד לעצמות באשה אחת ראויה, המשיבה לו אהבה. השלווה והביטחון מתרסקים אל מול פני הרגש שקפץ לביקור. 

הרציונל קובע פגישה עם הרגש, שמנסה להשתמט אך ללא הצלחה, ושוב הדיאלוג נשמע בערך כך:

רציונל: "האם ראוי לוותר על כל מה שהוא בנה ולגרום סבל לאשתו וילדיו היקרים, כדי שהוא יוכל לזכות באושר שנוי במחלוקת?"

רגש: "אהבה כזו היא מתנה שבאה פעם בחיים, ואתה מבקש ממנו לוותר עליה בשביל אושרם המפוקפק של אחרים, יקרים ככל שיהיו?"

רציונל: "הוא יאבד רכוש שחסך במשך שנים ואולי גם יאלץ לוותר על הבית בשביל הזכות המצחיקה להתעורר כל בוקר ליד האהבה".

רגש: "אשתו כל היום רודה בו ומבקרת אותו. אין כבר שום טיפת הערכה, וההיא גם אוהבת וגם מעריצה אותו".

רציונל: "צפויים לו מאבקים קשים ושנים של מרמור מצד האשה הנעזבת, שתתקשה להבין את הרגש הנעלה המוביל אותו לפעולה התאבדותי כזו".

רגש: "אבל הוא אוהב אותה כל כך..."

רציונל כובש את רצונו להכניס לרגש אגרוף ומתכנס כבוי אל תוך מאורתו הנידחת. 

מקרים אלה אינם אפילו קצה קצהו של קרחון העימות שבין הרציונל לרגש. שני הכוחות האלה מעמידים אותנו במבחן פעמים רבות בחיינו, בגרסאות צבעוניות יותר או פחות. הרגש מנצח בעיקר בקרב, והרציונל לפעמים מנצח במלחמה.

האתר של נילי