כתיבה מהולה בעצב
ארז קו-אל, שכתב עם לאון פרודובסקי את "חמש שעות מפריז", אהב את העבודה המשותפת על התסריט אך גם התקשה להרפות כשהסרט יצא משליטתו. בראיון ל-ynet הוא מספר על החיבור לרומנטיקה וההזדהות עם זרותו של הגיבור
"אני אוהב סרטים רומנטיים", מכריז התסריטאי ארז קו-אל, מי שחתום ביחד עם הבמאי לאון פרודובסקי על כתיבתו של אחד הסרטים הרומנטיים יותר שהוקרנו על מסך הקולנוע הישראלי מזה זמן. "חמש שעות מפריז", שיצא בסוף השבוע לבתי הקולנוע הוא סרט געגוע של שני זרים למקום נפשי קצת פחות בודד. גיבורי הסרט הם נהג מונית יליד הארץ שמפחד מטיסות ועולה חדשה מרוסיה שמלמדת מוזיקה, מתפרנסת מסדרנוּת ומתכוננת להגר שוב בעקבות בעלה.
"מדובר בשני אנשים שונים מאוד שהפערים ביניהם אדירים", אומר קו-אל. "היא מהגרת, ויש משהו מקולל בנדודים האלה שהיא רוצה להפסיק. הוא נולד פה, אבל לא מרגיש שייך. החיבור ביניהם הוא על רקע הזרות. המרחב שבו מתקיים סיפור האהבה הזה הוא לא בשוליים מבחינת עוני או פשע אלא בתוך יחד שבו הם מרגישים קצת פחות שונים".
קו-אל. הוא דווקא גבר רומנטי (צילום: מרב יודילוביץ')
קשה לומר שנוח לו עם מילים כמו געגוע או נוסטלגיה. למעשה, הוא מגלגל אותן בפה כאילו היו מילות גנאי. "מה שמעניין אותי בגעגוע הוא פחות ההתרפקות ויותר שאלת החסך", הוא אומר. "הרי מה שגורם לנו להתגעגע זה כשבהווה אנחנו מרגישים חסרים".
שיתוף הפעולה בין קו-אל לפרודובסקי החל אחרי שסיימו את לימודיהם בחוג לקולנוע של אוניברסיטת תל אביב. ביחד הם כתבו את "כמו דג בלי מים",
דרמה קומית ששודרה בערוץ 2. קו-אל המשיך בעולם התוכן הטלוויזיוני וכתב בין היתר לסדרה "מסכים". פרודובסקי העדיף את המסך הגדול.
העיקר זה הרומנטיקה
כשטיוטת תסריט ראשונית שפרודובסקי עבד עליה הגיעה למבוי סתום, הוא החליט לצרף אליו את קו-אל. "זה פחות התסריט שמשך אותי ויותר המפגשים עם לאון", אומר קו-אל. "מהר מאוד מצאנו שפה משותפת, הבנו שאנחנו שואפים למקום דומה. מה שמצא חן בעיניי מעבר לסיפור המסגרת היה הטון הרומנטי שבו. אני בחור רומנטי".
דרור קרן והלנה ירלובה. נפגשים בתוך מרחב הזרות
בניגוד לקולנוע הריאליסטי גרידא שעומס את מסכי הקולנוע, יש משהו חלומי בתסריט ובצבעים שרקחו השניים. כמו בספרו של עמוס קינן , "הדרך לעין חרוד", גם בסרט הזה ששואף לאותה פריז אמיתית-או-מפונטזת, המסע הוא מה שחשוב.
"ניסינו להבין למה יגאל מפחד לטוס, ממה נובע הפחד", הוא מספר. "בנינו כל מיני סיפורים לעצמנו, אבל שום דבר לא נדבק. מתוך הסיפורים הבנו שיגאל הוא זר במקום הזה ממש כמו לינה. אבל בניגוד אליה, לו אין את הפריבילגיה להרגיש עקור משורש. הוא נולד זר וזו תחושה שאני יכול להזדהות איתה".
בעיקר במקום כמו ישראל, שמקדש את השייכות.
"נכון. את השייכות, את הביחד, את המשפחתיות במובן השבטי. החמש שעות האלה מפריז הן המקום שמפריד בינו לבין הכמיהה לשייכות שאליה החיבור עם לינה מוביל אותו".
היו ויכוחים במהלך הכתיבה?
"התווכחנו מלא. ללאון היה חשוב שסיפור האהבה הזה יהיה אמיתי. הוא לא הבין למה הגברת הרוסיה המכובדת הזו תלך עם נהג מונית. זה היה מקור לוויכוח. הייתי צריך לשכנע אותו שזה אפשרי. בניגוד אלי, הוא לא האמין שזה עובד. הוא מצא חן בעיני, יגאל, מיד. בסופו של דבר, אני חושב שהצלחנו לעשות את זה אמין".
אתה חושב שזה קשור למטען רגשי ותרבותי שונה?
"זה שהוא רוסי? יכול להיות, אני לא יודע. לאון הרבה יותר ישראלי ממני בהרבה מובנים. היכולת שלי להתחבר לסיפור הזה היתה דרך ההבנה שאנחנו עוסקים למעשה בזרות. אני תופס את עצמי זר בחברה שבה אני חי ובמובן הזה ההבדלים בינינו לא כל כך מהותיים. לא הייתי יכול לכתוב את התסריט הזה בלי לאון, וזה נכון גם הפוך".
מה לנהג מונית ולגברת רוסיה מכובדת?
שיתוף הפעולה בין השניים נמשך גם בחדר העריכה. "שם נעשתה עבודת תסריט אינטנסיבית ולדעתי גם החשובה ביותר", אומר קו-אל. "למעשה, התחלנו את העבודה על הסרט מחדש בחדר העריכה. ממנו גם יצאנו להשלמות. הכי קשה להבין מה חסר לך ולנסח את הגרסה הנקייה ביותר. את זה אפשר לעשות רק בעריכה וזה השלב הכי חשוב ואולי המרתק ביותר של התהליך שבו הדבר מקבל חיים משלו".
לראות מבלי לשפוט
קו-אל מודה שלא היה לו קל לשחרר מאחז. גם הצפייה בשלבי הראף-קאט לוותה בתחושות קשות. "עברתי תהליך של אבל או כעס גדול על משהו שנלקח ממני ובוצע באופן שונה לחלוטין מאיך שאני הבנתי את התסריט. מהנקודה הזו אתה עובר תהליך של הבנה שכיוון שמישהו אחר ביים את התסריט, הוא יכול ללכת גם למקומות שלא צפית אותם. כשהפנמתי את זה הפסקתי להתאכזב והתייחסתי למה שיש. זה תהליך של הסתגלות, להבין שנולד משהו אחר, חדש. אני מאד אוהב את הסרט, גם אם אני ביקורתי כלפיו. היום אני יכול לראות אותו כמעט נקי וליהנות".
ביומיום הוא מלמד תסריטאות בחוג לקולנוע שבו למד. לדבריו, אחת הבעיות המרכזיות של תחום הקולנוע בישראל היא הנתק שבין הכותבים לבמאים. "אפשר לראות את זה כבר בשלבים הראשונים בחוג לקולנוע", הוא אומר. "סטודנטים לתסריטאות לא באמת מתערבבים עם הסטודנטים שבאים מהפקה או בימוי. אין שילוב וזו מחלה שקיימת על פי מיטב ידיעתי בכל בתי הספר לקולנוע בארץ. אולי כי במאים רוצים לכתוב את הסרטים שלהם ותסריטאים לוקים במחשבה שהתסריט הוא היצירה המוגמרת. הנתק הזה רע לעבודה כי בסופו של יום, המילים צריכות להפוך לתמונות".
אבל גם לך היה קשה במעבר הזה שבין המילה הכתובה לתמונה.
"לי היה קשה בפרשנות של הדיאלוג. ראיתי את זה אחרת. ובכל זאת, נקודת המוצא היא שאתה כותב ובסופו של דבר הטקסט מקבל חיים משלו וזה נהדר".
שיתוף הפעולה עם פרודובסקי רחוק מלהסתיים ביצירה הקולנועית המשותפת הנוכחית. מפה הם ממשיכים בכתיבת מיני סדרה רוסית שמתרחשת בישראל ותשודר ככל הנראה ברשת. גיבור הסדרה הוא בחור בן 30, עולה לשעבר שחזר למוסקבה. אחרי שנים של היעדרות הוא קופץ לביקור בישראל במטרה להתחקות אחרי גורלה של חברתו לשעבר. "זו קומדיה רוסית", מדגיש קו-אל, ומתכוון לכך שגיבורי הסדרה דוברת הרוסית רובם ככולם ממוצא רוסי. הסדרה אמורה להצטלם בתחילת השנה הבאה.
אתה דובר רוסית?
"אפילו לא מילה".
ובכל זאת אפשר לומר שנשאבת לעולם הזה.
"כן, אני משער שגם אני יכול לומר שרבים מחבריי הטובים הם רוסים".
סדרה טלוויזיונית נוספת שנמצאת בימים אלה בשלבי כתיבה מתקדמים היא "חיים אחרים", סיפור על בחור מישיבת הסדר שעוזב את הדת והופך לרקדן. את תהליך הכתיבה הוא חולק עם יוסי מדמוני, כשאת הסדרה אמור לביים אריק רוטשטיין. ביחד עם מדמוני עובד קו-אל במקביל גם על תסריט לפיצ'ר בשם "אידלמן", שבמרכזו מומחה לרסטורציה של רהיטים עתיקים.
לא מתבלבלים לך העולמות?
"מאוד מתבלבלים, עד כדי כך שקיבלתי דלקת במעיים ובעקבותיה אושפזתי לשבוע. אני כל הזמן אומר לעצמי שמעכשיו אני עובד על דבר אחד בלבד אבל זה כמעט בלתי אפשרי לעשות את זה בארץ. מתוך פחד שלא יהיה לי מה לעשות מחר, אני מוצא את עצמי עושה מלא דברים היום. פעם התעוררתי מסיוט כשדמויות משני תסריטים שאני כותב במקביל נפגשו לי פתאום. זה הזוי, אבל זה קורה. אני מבולבל לחלוטין".
אתה מתרגש מיציאת הסרט?
"אני מאוד שמח. אני מקווה שכמה שיותר אנשים יראו את הסרט הזה, חשוב לי שיראו אותו".
