איזה צחוק מדליק יש לך, זה ממש מעצבן אותי!
לכל תכונה שלנו יש צד חיובי וצד שלילי. החסכנות של היום עלולה להצטייר בעינינו בעתיד כקמצנות, האחריות והרצינות עלולות לעצבן מישהו כשהוא ירצה אותנו קלילים ומשעשעים, למה אנחנו מתאהבים ומתאכזבים מאותן תכונות?
כפי שציינת, כמעט אצל כל זוג שמגיע למצבי קונפליקט או תסכול, נמצא את הנוסחה הבאה: מה שהכי מעצבן/מאכזב/מתסכל אותי היום בבן או בת זוגי, אלו אותן תכונות שהקסימו וריגשו אותי כשהכרנו. אין אפס. שוב ושוב אני פוגשת בקליניקה זוגות שמתארים את רשימת הטענות והתסכולים שלהם מהקשר ומבני הזוג, ואז, כשאני שואלת "ומה אהבת אצלו, אצלה, כשהכרתם?" מקבלים את אותן תכונות, רק בניסוח חיובי.
זה הולך ככה:
אז: הוא היה כזה הרפתקן ומסעיר.
היום: הוא כזה לא אחראי ולא רציני, רק רוצה הרפתקאות ובילויים.
אז: היא היתה כל כך עליזה וקלילה.
היום: היא כזו שטחית, לא לוקחת שום דבר ברצינות.
אז: הוא היה שקט, מופנם, זה נראה מסתורי.
היום: הוא כזה סגור, אי אפשר לדעת מה קורה אצלו.
אז: היא היתה כל כך חברותית.
היום: היא לא נמצאת ערב אחד בבית.
ואפשר להמשיך כך בלי סוף.
אם נתבונן היטב על שני הצדדים של המטבע, ונהרהר בזה קצת, נגיע למסקנה שלמעשה לכל תכונה שלנו יש צד חיובי וצד שלילי. החסכנות שלנו היום, היא הקמצנות של מחר, האחריות והרצינות, עלולות לעצבן מישהו כשהוא ירצה אותנו קלילים ומשעשעים, הכל תלוי למעשה בציפיות ובצורך של הצד השני.
הבחור שאהב כל כך את הצחוק המתגלגל שלך, כנראה עם התפתחות הקשר התחיל לחפש את האיזון, הגיע למצבים בהם הוא היה צריך אותך פחות צוחקת, ושם היה לו קשה לקבל את אותה תכונה שכה הלהיבה אותו. הבעיה היא, שהוא לא ידע איך להשיג את ההשתנות הזו ורק תקף ופגע בך, במקום להכיר בכך שהצורך והציפיות שלו השתנו.
מה אומרות התיאוריות על כך: בתחום המחקר והטיפול הזוגי, מקובל להסכים שאנחנו בוחרים את בני זוגנו לפני שילוב של מניעים מודעים ולא מודעים. לחלק הלא-מודע יש תפקיד חשוב, גם בהתאהבות וגם בהתאכזבות שאחריה. אנחנו קולטים במהירות רבה את התכונות הבולטות של האחר ש"מהדהדות" בתוכנו דימויים של תכונות ההורים והאנשים הקרובים לנו. לרובנו יש מעין "תבנית" בראש של תכונות ויחסים מוקדמים, ואנחנו מכוּונים למצוא ולזהות מאפיינים אלו אצל בני זוגינו. אבל זה כמובן מסובך יותר, מפני שרוב האנשים גדלים עם רגשות מורכבים כלפי אותן תכונות מופנמות.
למשל, אם לאותו בן זוג שלך היתה אמא רצינית וקודרת, זה הייצוג המופנם אצלו, ואולי באופן מודע הוא יחפש אשה עליזה, הפוך מאמא. אבל עם הזמן, הקשר יתפתח, והחלקים הלא מודעים יצופו ויטרידו אותו, משהו ירגיש לו "לא נכון". זה השלב שבו העליזות שלך תתחיל להפריע לו, מפני שזה יותר מדי רחוק מתכונות האשה הבסיסיות שהוא מכיר. כלומר, התכונות של אמו (לקריאה נוספת על כך מומלץ ספרו של ד"ר הארוויל הנדריקס "לבסוף מוצאים אהבה").
ליצור "גירסה משופרת" ולתקן כאבים וטראומות של העבר
אחד הדברים שמסבכים את תהליך בחירת בן הזוג הוא העובדה שאנחנו שואפים באופן לא מודע גם לשחזר את מה שאנו מכירים, אבל גם לתקן. הנפש שלנו מחפשת את המוכר, את סוג היחס שאנו רגילים לקבל ולתת, אבל גם ליצור "גירסה משופרת" ולתקן כאבים וטראומות של העבר.
עוד דוגמה: היא גדלה בבית שנוהל בקפדנות, סדר ומשמעת ברזל. באופן מודע היא ידעה שהיא רוצה ליצור בית אחר, משפחה שתתנהל בחופשיות, עם אהבה ומעט גבולות. היא התאהבה בבחור כזה, בעל נפש חופשיה, שרוצה לחיות בגליל ולעסוק בחקלאות ביתית. הם החליטו לגדל את ילדיהם לפי עקרון הרצף ולהקפיד על חירות גדולה. אבל, הואיל והיא בכל זאת הפנימה אורח חיים מאוד מסודר וממושטר, בהדרגה היא מרגישה פחות ופחות נוח עם אורח החיים שבנתה, היא חרדה שילדיה יהיו לא מחונכים, היא מתחילה לכעוס על בן זוג, ובמריבות ביניהם היא מוצאת עצמה כועסת על כך שהוא לא מציב גבולות לילדים ולא מקפיד על סדר יום. אפשר לומר לה – 'אבל זה בדיוק מה שחיפשת'. והיא תענה – 'נכון, אבל לא ידעתי שאני אסבול כל כך. היום אני מבינה שהחינוך שהוריי הקנו לי יושב חזק בתוכי, אני חייבת אורח חיים יותר מאוזן, עם יותר גבולות, ולא חופש מוחלט כל כך'.
אז ככה אנשים מתנהלים להם בעולם, מחפשים את האדם שאיתו ירגישו "בבית" – אם זה שילוב של תכונות ההורים, או ההפך הגמור מהם, העקרון הוא אותו עקרון. אנחנו חיים עם קונפליקט, רוצים משהו, אבל גם את היפוכו. מתאהבים באספקט מסויים, ואחר כך נלחמים בו ומחפשים את ההיפך.
במידה מסויימת, אני חושבת שזה בלתי נמנע שהתהליך הזה יתרחש. מתישהו יגיע צומת שבו נתחיל "להתהפך" ולראות את התכונות המדליקות כמשהו טורדני, מעיק או מוגזם. לא פעם זה גם קורה בשני הכיוונים – שני בני הזוג חווים איזו "התפכחות" ומתחילים לראות את הצד השלילי של המטבע. במקרה הטוב, הזוגיות מצליחה להכיל את ההתבוננות המפוכחת יותר ולחיות עם ההבנה ששום תכונה אינה מושלמת, ועלולים להיות רגעים בהם היא תתאים פחות.
ובכל זאת, איך חיים עם זה? בקשר זוגי, ההתפכחות היא שלב חשוב, שצולחים אותו תוך כדי קבלה והבנה שהאחר הוא "עסקת חבילה". כלומר, שיכול מאוד להיות שיום אחד התכונות המדליקות שלו גם ירגיזו אותך. ויום אחד מה שהקסים אותו בך יהפוך למטרד, פשוט כי תגיעו למצב שבו הוא יצטרך אותך אחרת.
אולי גם את תפיקי תועלת מהתחברות לצדדים יותר שקטים שלך
הפתרון הוא כמובן בתהליך. בכל שלב, אם זה אחרי חודש או אחרי 20 שנות זוגיות, אנחנו צריכים לקחת אחריות על הבחירה שלנו. עלינו להיפגש עם התסכול, להבין שהוא נובע מתוך שינוי שקרה בציפיות שלנו, ולא להשליך אותו על השני.
אם בן זוגך נדלק על הצחוק המתגלגל שלך, ויום אחד הוא זקוק לך שתהיי רצינית, זו קודם כל האחריות שלו להבין, ש"זו הכלה". הוא בחר בך, ועליו ללמוד להתנהל עם התכונות שלך גם כשהן לא מתאימות שלו. מצד שני, יכול להיות שגם את מתקשה לנוע בגמישות ולהבין שבתוך שיגרת החיים עלייך להשתנות לפעמים. להצהיר: "אני קולנית וזהו זה!" זו עמדה קצת עיקשת מדי בשביל קשר מתמשך. אולי גם את תפיקי תועלת מהתחברות לצדדים יותר שקטים שלך לפעמים, כשזה מתאים, כשבן זוגך או הסיטואציה דורשים זאת? את כותבת: "אצלי הכפתור של הווליום התקלקל" - לא היית רוצה לתקן אותו? לא היית מעדיפה, גם עבור עצמך, לדעת שאת אדם שלם ומורכב שיכול להיות לעתים רועש ולעתים שקט וקשוב?
כשקראתי את הטור שלך, חשבתי בצער, ששני הצדדים לא ניהלו משא ומתן הוגן. הוא לא עזר לך להבין מתי ובאיזה מצבים הוא צריך אותך פחות קולנית, ואת אולי לא חיפשת את הכפתור של הווליום, איך בכל זאת להתחשב בכך שהצרכים שלו השתנו. עברתם מיד לפסים של התקפה, ואז ויתרתם על העניין. הוא כנראה אומר לעצמו 'כזאת היא ואני לא מסתדר עם זה'. ואת אומרת 'כזאת אני, תתאים את עצמך'.
להתנהל בתוך מודעות כפולה: היכן אני כרגע והיכן הוא?
אני מציעה, שזוגיות, ובעצם כל קשר, דורשים מידה של נכונות להשתנות ולהתאים את עצמי לזולת. התנועה הגמישה הזו, של שני בני זוג, שבודקים בכל פעם מה הם נותנים, מה הם מקבלים זה מזה והאם זה מתאים – היא לב לבו של קשר טוב. אם נראה עצמנו כ"סופרמרקט" של תכונות ומאפיינים, כאנשים מורכבים שיכולים להשתנות במידה מסויימת, נוכל ליצור ביחד התאמות שצומחות עם הקשר והם צרכי החיים המשתנים. מובן שאין הכוונה לבטל את עצמנו ולחיות למען צרכי האחר, לחלוטין לא, אלא – להתנהל בתוך מודעות כפולה: היכן אני כרגע והיכן הוא? האם זה נפגש, או שמישהו מאיתנו צריך לעשות שינוי קל כדי שנהיה באותו תדר?
התאמה בין שני אנשים היא תהליך שדורש הרבה כוונות טובות. אין אדם שמתאים באופן מוחלט ושלם לאחר. כמו בהרכב ג'אז, שני בני זוג אמורים לכוונן את המוזיקה שלהם כך שתשתלב בהרמוניה עם שאר המנגנים. המשפט "ככה אני מנגן" לא יכול להתקבל כשרוצים לנגן ביחד. כדאי להחליפו במשפט "ככה אנחנו מנגנים ביחד – פעם אני עולה אוקטבה, ופעם הוא מנמיך ווליום".
- עירית קליינר-פז היא פסיכולוגית קלינית, מטפלת אישית וזוגית, מרצה ומדריכה. ניתן לשלוח באימייל שאלות,
ותשובות נבחרות יתפרסמו בטשטוש הפרטים המזהים. לצערנו, אין אפשרות להשיב אישית על הפניות.
