קורבנות הפלילים יתקבלו למשפחת השכול?

אחת לכמה שנים, בדרך כלל בשל אירועי השעה, עולות לסדר היום של שיח השכול וההנצחה הישראלי תביעות חדשות להכרה באובדנן של קבוצות. אל מול תביעות אלה מנוסחות בקפידה התנגדויות ממסדיות המלמדות על אינטרס המדינה - לא לחשוף את חוויית האובדן האמורה בדרך שתציג אותה כבעיה חברתית.

זו הייתה מנת חלקם של נפגעי הטרור שזכו להתנגדות גורפת מצד המדינה וגופי ההנצחה הסמוכים על שולחנו של משרד הביטחון; כך הייתה אף מנת חלקן של משפחות חללי אצ"ל ולח"י שביקשו חלק בפנתיאון הלאומי ששעריו נפתחו, מעבר לחללי צה"ל, רק לעמיתיהם שנפלו במסגרת ההגנה; כך הובעה התנגדות בראשיתית שהתרככה מעט, שלא לראות בבנות זוג שאיבדו את יקיריהן להם טרם הספיקו להינשא כחלק ממשפחת השכול הראויה לתמיכה ולשיקום. עוד ועוד קבוצות ומול תביעותיהן עוד ועוד התנגדויות: פוליטיות, כלכליות או תרבותיות.

אך הנה קמה לה קבוצה המלמדת לא רק על חוויית אובדן משותפת בנסיבות אזרחיות-פליליות, אלא יותר מכך: על כשל מדינתי רחב היקף. קבוצה שהחברים בה, ספק אם כבר יצרו ביניהם תודעה קהילתית משותפת - לא איבדו את יקירם על רקע לאומי (בצבא) או לאומני (בפעולות טרור). "מורשת הקרב" שלהם הנה היעדר שוטר מקוף בשכונת מגוריהם, קרי: היעדר אכיפת חוק ברחובות עירם.

הדבר איפשר לכנופיות פשע, לסוחטי דמי חסות, לעבריינים ורוצחים לפגוע בהם וביקיריהם, על פי רוב אף מבלי שיש להם עצמם קשר לעולם הפלילי ממנו בא המתנקש. הם פשוט עברו שם במקרה, נקלעו לשם ביד גורל, או שנבחרו באקראי על ידו על מנת להפוך לנסחטים או למושא זעם.

את התנגדויות הממסד להדגשת כאבן של המשפחות, להנצחת זכר יקירם כמו גם לסימון אובדנן בלוח השנה הישראלי - לא ניתן שלא לתלות בחשש מפיחות מעמדו של אותו ממסד. תארו לכם אנדרטה ל"חללי השכול הפלילי". אנדרטה שיותר משתסמן את הנופלים ברחובות הערים, תלמד על היעדר הביטחון בהם, על כשל ממסדי ממדרגה ראשונה ובגידת המדינה באחריותה לספק ביטחון לאזרחיה. זה מה שהופך תביעות עתידיות מצד משפחות קורבנות השכול הפלילי למעוררות התנגדות.

נכון, יש שיקולים כלכליים, וגם הביורוקרטיה פועלת לאט, אך יותר מכל יהיה מדובר, במידה שנענה לדרישות משפחות אלה, בהפצת החידלון הממסדי שיהיה חקוק על גבי לוחות זיכרון וישתמע ממדיניות רווחה התובעת תקציבים. חידלון המתבטא בהפיכת חווית "השכול הפלילי" לאפשרית ב"רפרטואר השכול" הישראלי. רפרטואר שלפתע יכיל לא רק מוות על רקע צבאי או טרוריסטי, מוות שאזכורו והנצחתו מפיצים את מסר היעדר הביטחון הלאומי, אלא גם מוות אזרחי המתרחש ברחובותינו שהפכו קרקע לפעילות יזומות של פשע רצחני, ההופך חלק מן ההוויה הישראלית.

ההקרבה בגבול לא מספקת ביטחון

כאבה של משפחת חללי צה"ל הנה תזכורת כואבת לכל בית ישראלי כי בעבור החיים כאן יש לשלם ב"דם, יזע ודמעות", כאמרתו הידועה של צ'רצ'יל. אך כאבה של משפחה שמתנקש ירה בטעות ביקיריה בחוף ים או בשכונת מגורים מהווה תזכורת לכך שאותה הקרבה הנתבעת בגבולות, לא מספקת כלל ביטחון ברחובות, וכי הממסד הנחוש לצאת למאבק נגד ארגוני טרור בעלי אידיאולוגיה פוליטית, אינו ממהר למלא את חובו כשמדובר בארגוני פשע אנרכיסטיים, במיוחד כשהשניים חותרים עוד יותר תחת ריבונות המדינה, תוך התעלמות מהחוזה הבלתי כתוב בינה לבין אזרחיה. כי הרי רק לה ולשלוחותיה יש לגיטימציה לאחוז בנשק.

אך לא רק הפושעים מפרים את החוזה החברתי. גם המדינה, זו שאינה אוכפת ברחובות הערים את "היעדר הנשק" בידי זרים, מפקירה למעשה את אזרחיה, וכאילו דוחפת אותם למיגון עצמי ולהסתייעות בכוחות אבטחה פרטיים.

זהו תהליך מסוכן שיוביל להתמגנות יתר של בעלי האמצעים, שסופו, כפי שהתרחש במקומות שאין בכוונתנו להידמות אליהם, בהיסגרות של אלה במרחבים מוגנים ומאובטחים תוך השלמה עם הפקרות המתחוללת מחוצה להם.

המדינה מחוייבת לדאוג לרווחת קורבנות הפשיעה. לא רק משום שיש בכך סיוע לנזקקים לעזרה בשעתם הקשה, אלא בשל העובדה כי אם תחפוץ המדינה בצמצום מספר הנדרשים לשירותים כאלה, היא תיאלץ ליטול לידיה את סוגיית ביטחון הפנים ולהעלות לסדר היום הערכי של החברה הישראלית את "החוק והסדר" המקודשים במקומות אחרים, כמו גם את סוגיית "הריבונות". אלה ואלה מופרים מידי יום במחוזותינו. תמרור האזהרה, בדמותן של משפחות המבקשות התייחסות ייחודית למצבן, ראוי שיזכה למבטנו.

ד"ר אודי לבל, מרצה במכללה האקדמית ספיר ובמרכז האוניברסיטאי אריאל.

• מושב בתחום "השכול הפלילי" ייערך בכנס ישראל-שדרות לחברה במכללה האקדמית ספיר, בראשות ד"ר אורית נוטמן שוורץ, ראש המחלקה לעבודה סוציאלית במכללה, מנכ"ל משרד הרווחה, עו"ד ציון אמיר, נציגי משפחות נרצחים ומרכזי סיוע