אהלן מיטשל, מרחבא אובמה

דרישתו של מיטשל מממשלת ישראל להפסיק את הבנייה בשכונת גילה היא רק תחילתו של מהלך שנועד לכרסם במעמדן הלגיטימי של שכונות ירושלים הישראליות. השכונות האלה כגון: גילה, רמות אלון, הגבעה הצרפתית ונווה יעקב שנבנו לאחר מלחמת ששת הימים בתחומי שטח השיפוט של הבירה הישראלית, זכו סוף סוף להכרה אמריקנית של המינוח הפלסטיני עתיק היומין שלהן: התנחלויות. יש למתוח קו ישר בין הנאום של אובמה בקהיר ובין ההחלטה האמריקאית ש"דין גילה, הגבעה הצרפתית ורמת אלון כדין עופרה ואלון מורה". לפיכך ניתן לקבוע שהממשל האמריקני החל לדבר ערבית. סלאם עליכום, אמריקה!

העובדות אודות איחוד ירושלים ברורות. ממשלות ישראל בראשות לוי אשכול וגולדה מאיר קיבלו לפני כארבעה עשורים שתי החלטות משמעותיות, באומץ, בגלוי ולאור היום. אחת היתה "טריטוריאלית" ואחת "דמוגרפית". ב-27 ביוני 1967 קיבל אשכול החלטה לספח שטח של כ-70 אלף דונם, שרק עשירית ממנו היה שייך לעיר העתיקה. יתרת השטח היו קרקעות של 28 כפרים בגדה המערבית מנפות בית לחם ורמאללה. בשלוש פעימות שונות של הפקעה ובנייה, הקימה מדינת ישראל עד 1970 את השכונות: גבעת שפירא (הצרפתית), רמות אשכול, מעלות דפנה, נווה יעקב, רמת אלון, תלפיות מזרח וגילה ובהמשך את רמת שלמה - על 23,500 דונמים מהשטח המסופח.

גם ממשלת גולדה מאיר קיבלה בשנת 1973 החלטה, שספק אם מישהו היה מעלה בדעתו לקבלה היום, על "שמירת העליונות הדמוגרפית של היהודים באזור ירושלים", זאת בעקבות דו"ח של "ועדת גפני" שהמליץ לשמור שם על יחס של 73.5% יהודים לעומת 25.5% ערבים. לצורך כך, בנתה הממשלה את השכונות החדשות בירושלים שנועדו מחד לאזן את 70 אלף הערבים הפלסטינים שהתגוררו במרחב, ומאידך לבטל את הרצף הגיאוגרפי של ישוביהם עם המטרופולין של הבירה.

תהליך השלום שהתמקד בהתנחלויות הקלאסיות בשטחי יש"ע, הסיט את תשומת הלב של הציבור הישראלי, והישראלי בלבד, מסוגיית השכונות הירושלמיות שהמשיכו להיקרא משך כל התקופה בפי הפלסטינים "מוסתוטנאת" - התנחלויות.

ישראל ספגה במשך שנים את ההתעלמות הבינלאומית ממעמדה של הבירה הישראלית בהבנה, כל עוד לא היה לכך ביטוי משמעותי ביחסיה עם המערב. סוגיית שטח השיפוט המורחב של עיריית ירושלים עלתה מספר פעמים בדיונים במוסדות האו"ם ואלו מעולם לא קיבלו את עובדת הסיפוח, וקבעו באופן עקבי כי היא ההרחבה בלתי חוקית. ישראל נאלצה לשלוח לאו"ם את המסמכים מ"ספר החוקים" הישראלי בהם מופיעה החלטה 542 מ-23 באוגוסט 1968, אך הדבר לא שינה מאומה. או"ם - שמום.

נכון, עד 1967 היו בירושלים המערבית בירת ישראל 24 שגרירויות זרות. איחוד העיר החל מכרסם בלגיטימיות הבינלאומית שהייתה למדינה בעיקר בשנות ה-50 וה-60 פרי מאמצים דיפלומטיים בקרב מדינות העולם. עם השנים, כתוצאה מאי ההכרה והלחצים שהופעלו על מדינות העולם על ידי מדינות ערביות, יותר ויותר מדינות העתיקו את שגרירויותיהן לתל אביב וכיום אין במערב העיר ולו שגרירות זרה אחת. אגב, הן מתפקדות לא רע גם מתל אביב.

מדינות החברות במוסדות האו"ם דואגות להעלות את הנושא מדי פעם בפעם ומזכירות שישראל היא כובש במזרח ירושלים ואין לה שם כל זכויות. חריג אחד הוא הקונגרס האמריקני, שממנו מגיעים אובמה ומיטשל, שבאוקטובר 1995 קיבל חוק המאשר את איחודה של ירושלים ודורש העברת השגרירות של ארצות הברית לירושלים.

לפני מספר ימים שלח מיטשל, שאילתה ליו"ר הכנסת, ו"רצה לדעת" אם הכנסת מתכוונת לאשר ארוע אזכרה למאיר כהנא. ריבלין בוודאי לא התכוון לאשר את הארוע אבל השאילתה של הסנאטור האמריקני ממוצא לבנוני, והתשובה שנשלחה אליו בנוסח ה"אח הגדול", הותירה בפי רבים מאיתנו טעם רע שחשים נתיני רפובליקת בננות. מדוע שנתפלא שעתה מיטשל דורש מנתניהו שלא לבנות בגילה?

זה כנראה לא ייעצר בשכונת גילה. ההצהרה האמריקנית על "בעדא גילה" (אחרי גילה) צפויה להישמע בקרוב מאוד. בעצם מעכשיו והלאה, כל השכונות הירושלמיות יימצאו בטווח ה"טילים המדיניים" של אובמה ומיטשל. עושה רושם ש"המשברון" עם ארה"ב יואץ נוכח איומי אבו מאזן לפרק את הרשות הפלסטינית וליצור אנדרלמוסיה שלטונית בגדה. יש להודות שהערבים הצליחו לתקוע טריז בינינו לבין ידידתנו המסורתית. סלמאת, אמריקה!

אל"מ (מיל.) משה אלעד, מרצה ללימודי ביטחון במכללה האקדמית גליל מערבי