מי חושב שהשדיים מסוכסכים עם הישבן?

על החזייה והחזה. והתחזית?  

הנה פרסומת חדשה לנעלי ריבוק. היא מלאה הומור. היא מאנישה זוג שדיים בחזייה, מעניקה להם קול. השדיים שייכים לבחורה אלמונית, חסרת פנים, והם מקנאים – איך לומר זאת בפשטות – בתחת שלה. הם אומרים: אף אחד לא נועץ בנו מבטים. אף שאנחנו די מדליקים וזקורים, וגם שחומים - התחת גונב לנו את כל ההצגה. כל זה קורה – כך מסביר הקריין הסמכותי – בזכות הנעליים החדשות של ריבוק, שמבטיחות ישבן מוצק בדיוק לפי המידה הרצויה (20% מוצק יותר מכל נעל ספורט אחרת!), ישבן שמצליח להאפיל אפילו על שדיים מובחרים שיצאו ממש עכשיו ממפעל הסיליקון, ונתונים בחזייה הנכונה.

קירסטן ג'ונסון, בלוגרית במגזין "Bitch" הפמיניסטי הנהדר, מפנה את תשומת הלב של הקוראות לתשדיר (ולתשדירים דומים שמפיצה חברת הנעליים באחרונה) ומוחה על הסקסיזם הבוטה שלו. לא זאת בלבד שהפרסומת מעודדת את עריצות החיטוב, לא רק שהאשה בפרסומת היא גוף – מוצר – חסר פנים, אלא שהשדיים סולדים מהישבן! גוף האשה הוא לא סתם עוד חפץ, אלא חפץ מסוכסך עם עצמו!

אבל מה שמעניין בסיפור הזה הוא לא רק הסגנון של הפרסומת אלא התוכן המהותי שלה: ההנחות המובלעות בה. כלומר, מסקרן לחשוב כמה נשים ישקלו לקנות נעליים של ריבוק בגלל ההבטחה שהן עוזרות לחטב את הרגליים, להגביה את הישבן, למתוח את העור. בניגוד נניח – וכאן אני ממש מתפרעת עם הדמיון – לנשים שיקנו נעליים של ריבוק בזכות הבטחה שהן נוחות ומאפשרות תנועה קלה, בטוחה ומהנה על האדמה. 

הבלוג של קירסטן ג'ונסון. האם תקני נעליים בגלל חיטובי הרגליים?

חזה (וצוואר) על הסכין

האם נשים רבות מדי איבדו את השדיים שלהן מהר מדי, בגלל יד קלה מדי על הסכין? חדשות מרתקות ומטרידות הגיעו בשבוע שעבר מארצות הברית, והתקבלו בישראל בשקט יחסי: לפי הנחיות חדשות של "שירותי הבריאות המונעת", גוף רפואי ממסדי בארצות הברית, לא מומלץ עוד לנשים לעבור בדיקות ממוגרפיה סדירות מגיל 40 ואילך. ההמלצה היא לדחות את גיל הבדיקות הסדירות ל-50, ובכלל לא להפריז בתדירותן. מתברר שהגילוי המוקדם – אותה מטרה מקודשת בדם - מביא לא פעם לפעולה ניתוחית חודרנית אגרסיבית שמזיקה יותר משהיא מועילה.

ההנחיות החדשות הציתו ויכוח מעניין בבלוגים פמיניסטים אמריקאיים בימים האחרונים: האם ההנחיות נועדו בעצם להקטין את עלויות הרפואה הציבורית? האם הן מביאות בחשבון שיעורים גבוהים של מוות מסרטן השד בקרב נשים אמריקאיות-אפריקאיות? ומה נעשה עם אתוס הבדיקה והגילוי המוקדמים שעליו התחנכנו?

באופן מקרי ומרשים מאוד יצאה השבוע הנחיה נוספת, בעלת ערך דומה, מכיוון אחר: אגודת הגיניקולוגים ורופאי הנשים האמריקאים ממליצה לצמצם את תדירות בדיקות הפאפ לגילוי מוקדם של הווירוס הגורם לסרטן צוואר הרחם. מתברר שהבדיקות השגרתיות – והבלתי נעימות והמלחיצות – יוצרות התערבות מוגזמת של מנתחים, כאשר הגוף פעמים רבות מסוגל להיאבק בעצמו בווירוס ואינו זקוק לכל התערבות.

קשה להעריך את המידע החדש, ואת ההנחיות החדשות. קשה להבין את האינטרסים ואת הרעיונות שעומדים מאחוריהם. אבל אפשר בהחלט להסיק מסקנה ראשונית: הוראות הרופאים שהורגלנו בהן אינן דברי אלוהים חיים. חובה עלינו לקבל באופן ביקורתי את ההנחות של הממסד הרפואי. לשאול שאלות. להטיל ספק. רופאים – ובעיקר מנתחים – הם פעמים רבות בעלי מקצוע שמרניים, שאוהבים להפגין ביצועים, לספק תשובות, להראות תוצאות. אם אנחנו רוצות לשמור על הגוף שלנו, לא בטוח שכדאי להפקיר אותו לידיים נלהבות מהסוג הזה.

והתחזית?

ברוכות הבאות, ברוכים הבאים, לבלוג החדש שלי. החל מהשבוע אעלה כאן דיווחים, סוגיות ומחשבות על נשים ועל נשיות, על כוח השפעה ועל היכולת לשנות. איעזר בארגז הכלים של הביקורת הפמיניסטית. אני מזמינה אתכם להכיר את מגוון הרעיונות שעולם המחשבה הפמיניסטי מקיים. אני מקווה ומאמינה שתתפתח כאן שיחה מעניינת.

ארנה קזין היא עיתונאית וסופרת. ספרה "במרחק הליכה", חיבור על תרבות הצריכה, ראה אור ב-2004 בהוצאת בבל. "פיקניק", אסופת סיפורים קצרים, ראה אור ב-2006 בהוצאת הקיבוץ המאוחד. "על הנוחות", חיבור של ביקורת תרבות, ראה אור ב-2008 בהוצאת בבל.
ארנה קזין כותבת במדור "חדר משלך" המתפרסם מדי שבוע בלאשה.

השבוע במדור "חדר משלך" בלאשה: מתכננת להביא ילד לבד? כל מה שאת צריכה להביא בחשבון.