כרבע חושבים שמותר לכפות מין: "כמו באיראן"
הנתונים שהוצגו בדיון בממשלה על פיצוי לקורבנות עבירה לא הפתיעו את ימית, שעברה בחייה מסכת יסורים מצד בעלה לשעבר. "בפעם האחרונה הוא אנס אותי מול הילדה שלנו", סיפרה ל-ynet. בארגון הסיוע מתריעים: "ישראל מככבת לצד מדינות מוסלמיות חשוכות בכמות מקרי האלימות במשפחה"
ימית, בת 31 מאזור המרכז, היא דוגמא חיה לנתונים הסטטיסטיים היבשים שהוצגו על-ידי השר לביטחון פנים, יצחק אהרונוביץ'. עד לפני ארבעה חודשים עוד התגוררה במקלט לנשים מוכות של ויצ"ו. שנה שלמה לקח לה להשתקם מעשור של התעללות מינית ואלימות פיזית מצד בעלה. שנה שלמה עד שלמדה לעמוד על הרגליים בכוחות עצמה, לחזור לבטוח בבני אדם בכלל ובגברים בפרט.
את בעלה לשעבר, תושב לוד, הכירה כשהיתה בת 17. הוא היה מבוגר ממנה בשנה והיתה זאת אהבה ממבט ראשון. הם התחתנו בחתונה אזרחית בעיר, חיו יחד כעשר שנים והביאו לעולם ארבעה ילדים. "אלימות מילולית היתה מאז שהכרתי אותו, אבל בחיים לא האמנתי שזה יגיע אי פעם למכות. הייתי בטוחה שככה זה בכל בית", שחזרה בשיחה עם ynet.
"אחרי תשע שנות נישואין הוא הכיר עוד בחורה והכניס אותה להריון. הוא רצה שנחיה כולנו יחד, אבל אני אמרתי שאני לא מסכימה ולא מתכוונת להתחלק עם הגבר שלי. הוא אמר לי אני לא אצא בחיים מהבית הזה ושפה יהיה הקבר שלי", סיפרה.
"לא רציתי לחיות. אין נשמה בגוף"
לדבריה, היא ניסתה לברוח כמה פעמים, אך ללא הועיל. כל ניסיון בריחה עלה לה ביוקר. "בכל פעם שתפס אותי, הוא היה קורע אותי מכות. גורר אותי בשיער הביתה ומתחיל לקרוע ממני את הבגדים. בפעם האחרונה הוא אנס אותי מול הילדה שלנו, בת 7. בכל פעם שהתנגדתי הוא היה אומר לי שאני אשתו ושאין לי זכות להתנגד", סיפרה."אחרי כל מקרה כזה הייתי בולעת כדורים נגד דיכאון או חותכת את הוורידים בידיים. לא רציתי לחיות. אין נשמה בגוף. מי שלא חווה את זה, לא יבין. זאת השפלה שאין כמותה", אמרה. את ניסיון הבריחה האחרון שלה, לא תשכח. היא עלתה לגג הבית, בעלה רדף אחריה ותפס אותה. "הוא בא לזרוק אותי למטה. אם אבא שלו לא היה מציל אותי זה היה נגמר במוות".
היא המשיכה וסיפרה: "הוא הכניס אותי הביתה, זרק אותי לעבר הפאנלים ופתח לי את כל הראש. הוא זרק אותי בכוח על המיטה ואמר לי 'עכשיו את הולכת לישון'. הרגשתי דם ובבוקר הילדים שאלו אותי אם צבעתי את השיער לאדום. אחרי שלקחתי אותם לגן, הלכתי ללשכת הרווחה בעיר ואמרתי להם שאני לא מסוגלת לחיות ככה".
ימית עברה לטיפול מעון לנשים מוכות של ויצ"ו וכיום נמצאת בפרק ב' של חייה. היא עזבה את לוד לטובת עיר סמוכה למעון בו השתקמה וכיום היא מגדלת את ארבעת ילדיה בכוחות עצמה. למרות שהתחילה חיים חדשים היא מתקשה להשאיר את הטראומה מאחור. "אין לי אמון לגברים. קשר רומנטי אני כבר לא רוצה". לדבריה, גם בתה הגדולה, שראתה במו עיניה את מעשי אביה, מתקשה להשתקם. "היא רק בת 10 וכבר מטופלת אצל מיליון פסיכולוגים. היא כל הזמן אומרת לי שהיא בחיים לא תתחתן עם גבר, כולם אותו דבר".
"משתמשים בגוף האשה כחפץ"
לדברי נועה הריס, מנהלת מרכז הסיוע השרון לנפגעות ונפגעי תקיפה מינית, המקרה של ימית חוזר על עצמו שוב ושוב בקרב כל שכבות האוכלוסייה ובכל המגזרים. "זה חותך את כל השכבות הסוציו-אקונומיות, את כל החברה הישראלית. היו לנו פניות מנשים של גברים משכבות מצוקה, מהמגזר החרדי והערבי והיו לנו גם מקרים של פניות מנשים של פרופסורים ואנשי עסקים מצליחים", אמרה.
לדבריה, ב-2008 בלבד הגיעו 415 פניות על פגיעה מינית בידי בן זוג. 64 מהפניות היו בקרב גילאי 13-18. 278 מהפניות היו על אונס ואילו 28 דיווחו על הטרדה מינית מתמשכת בזוגיות. רונית ארנפרוינד, מנהלת האגף לקידום מעמד האשה בויצ"ו ישראל, הסבירה כי הנותנים הם תוצר של חברה פטריארכלית, שוביניסטית ומיליטריסטית. "ישראל מככבת לצד מדינות מוסלמיות חשוכות כמו איראן ומרוקו, בכמות מקרי האלימות במשפחה", אמרה.
היא הדגישה, כי "ביחס למדינות המערב אנחנו נמצאים בפיגור בכל הנוגע למודעות הציבור לנושאים סקסיסטיים. אנחנו חברה שעדין השפה הגברית הצבאית שולטת בה. אנחנו חברה שמפרסמת את הנשים כאילו הן חפץ. בטלוויזיה ובפרסומות משתמשים בגוף האשה כבחפץ נלווה של שעשוע ומכירת מוצרים, אז למה שגברים לא יתפסו את האשה ככלי לצרכיהם המינים גם כשהיא לא רוצה?".
לפנייה לכתב/ת 
