מפסגת הפליטות בסין לא יצא עשן לבן
נשיאי ארה"ב וסין דנו לא מעט בסוגיית האקלים בפגישתם בבייג'ינג. הדיבורים נשמעו כמו צעד בכיוון הנכון, אך מי שציפה לתוצאה מעשית יותר - למשל הסכמה בין שתי המובילות בעולם בפליטות גזי חממה על שיעור קיצוץ הפליטות שיקחו על עצמן - התאכזב. ככה זה בעסקי האוויר; הרבה דיבורים ופחות מעשים
חלק משמעותי מפגישת הפסגה בין נשיא ארה"ב ברק אובמה לנשיא סין הו ז'ינטאו הוקדש למשבר האקלים, תוך פזילה לועידת קופנהגן בחודש הבא. התוצאות? קשה לומר.
אובמה אמנם התבטא בצורה נחרצת. שמטרת הפגישה עם ז'ינטאו "אינה עוד הסכמה חלקית או הצהרה פוליטית, אלא הסכמה כוללת שמכסה את כל הנושאים שעלו במהלך המשא ומתן...", הוא אמר. הוא גם הוסיף שהסכמה פוליטית בין שתי המדינות "תהיה צעד חשוב קדימה במאמץ לאחד את העולם סביב פתרון לאתגר האקלימי".
הכל נשמע כמו צעד בכיוון הנכון, אך מי שציפה לתוצאה מעשית יותר – למשל הסכמה בין שתי המדיניות המובילות בעולם בפליטות גזי חממה על שיעור קיצוץ הפליטות שיקחו על עצמן, תאריכי יעד או התחייבות פורמלית לעמוד בהם - התאכזב.
מי תהיה הראשונה לוותר?
אחת השאלות המהותיות שמחפשות תשובה לקראת קופנהגן היא כיצד לחלק את נטל הקטנת הפליטות בין המדינות; כלומר מי ירויח ומי יפסיד. כל ויתור למדינה עניה, שרמת החיים בה נמוכה ושהפעילות המשקית בה ממוקדת בייצור מזון ובסיפוק צרכים בסיסי, יהיה חייב להתאזן בריסון משמעותי יותר שיקחו על עצמן המדינות המבוססות יותר. זה יעלה להן כסף, ולכן רבות מהן מהססות.
המשוואה הזו עומדת בלב המחלוקת, זו שככל הנראה לא נפתרה בבייג'ינג בין ארה"ב – המדינה המפותחת הגדולה ביותר – לסין – המדינה המתפתחת הגדולה ביותר. שתיהן אחראיות ביחד לקרוב למחצית מהפליטה העולמית, והצורה שבה הן יחלקו ביניהן את האחריות לצמצום מעוררת שאלות כלכליות, פוליטיות ומוסריות סבוכות.
גוררים רגליים כבר שנים
למתח בין המדינות המפותחות למתפתחות בתחום האקלים יש היסטוריה פוליטית מעניינת. הוא בא לידי ביטוי מהצעד הראשון שבו ביקשה הקהילה הבינלאומית לנקוט לריסון משבר האקלים. הניסיון לנסח אמנת אקלים לקראת פסגת כדור הארץ בריו דה ז'ניירו ב- 1992. הכתיבה אז עוררה ויכוח נוקב על הצורה שבה יתואר מקור המשבר: איך תוגדר אחריותן של המדינות המתועשות ליצירתו, ומה יהיו עקרונות חלוקת נטל האחריות לתיקונו.
למשל: עלות ההשקעה השנתית שהיתה מאפשרת פיתוח בר קיימא בעולם השלישי הוערכה בשנות ה-90 ב-625 מיליארד דולר בשנה. בפועל, רק כחמישית מהסכום הזה הועברה בתקופה הרלבנטית מהצפון לדרום בצורת מענקים או הלוואות ברבית נמוכה. כינוסי המדינות החתומות על אמנת האקלים, כולל ועידת קיוטו ב-1997, המשיכו להפיק הצהרות בזכות שיויון וצדק, אך כשהגיעה השעה לשלם את המחיר הפוליטי הפנימי של ביצוען בפועל - הרגליים נגררו.
אובמה רוצה, אבל בלי הסנאט זה לא יצא
קחו למשל את הנשיא קלינטון. ב-1997 הוא חתם חתימה ראשונית על פרוטוקול קיוטו, בו הסכימו המדינות העשירות לצמצם פליטות ולהורידן לרמתן מ-1990. אלא שכבר בעת החתימה היתה המשמעות המעשית אפסית. ראשית כי מכסות צמצום הפליטה הוגדרו כהתחייבות וולונטרית; שנית, כי בנוסף לחתימה המקורית בעת הוועידה היתה כל מדינה צריכה עוד לאשרר את הפרוטוקול אחרי תהליך פנימי במוסדות השלטון שלה.
במקרה של ארצות הברית, זמן מה לפני החתימה בקיוטו, קיבל הסנאט ברוב של 95 מול 0 החלטה שקבעה שארצות הברית איננה מתכוונת לאשרר אמנת אקלים "בלתי הוגנת" שתאפשר למדינות העניות "להתחמק" מפעולות שיתרמו לפתרון המשבר. חתימת ארצות הברית על הפרוטוקול, במלים אחרות, היתה כמעט ריקה מתוכן כבר בעת שנעשתה. הסנאט אותת מראש שלא יאשרר אותה.
| ||||||
|
יותר מרצונו הטוב של קלינטון, היתה זו אמירתו הנחרצת של הנשיא בוש האב בפסגת כדור הארץ בריו דה ז'ניירו ב-1992 ש"אורח החיים האמריקני אינו נתון למשא ומתן". היא קבעה את סדר היום האמריקני בתחום האקלים במשך 20 שנים גורליות. ממשל קלינטון שקלט את הלוך הרוחות הפוליטי הפנימי, אפילו לא ניסה להביא את אישרור פרוטוקול קיוטו להצבעה בבית הנבחרים.
בוש הבן כלל אמירה מעורפלת על שינוי אקלים במצע הבחירות שלו ב-2000, אבל כמעט מיד אחרי הבחירות הכריז קבל עם – לשמחתם הגלויה של לובי הנפט והאנרגיה שפעלו במרץ לבחירתו – שארצות הברית מורידה את אישרור פרוטוקול קיוטו מעל הפרק.
ערב קופנהאגן אובמה נמצא במצב דומה לזה של קלינטון בימי קיוטו. הוא התייחס לסוגיית האקלים במסע הבחירות שלו, מזכיר את הנושא באופן תדיר ונושא נאומים חוצבי להבות אודות המחוייבות האמריקנית להרתם למאבק העולמי. רואים שהוא רוצה. אבל בלי הסנאט, זה לא ייצא.
- הוֹמוֹ קוֹמְבּוּסְטַאנְס - האדם השורף, הוא הבלוג של פרופ' דני רבינוביץ המוקדש להתחממות הגלובלית ולשינוי האקלים >>> לחצו כאן