עזרת נשים

שנת 2009 הייתה שנה רעה מאוד לאלימות נגד ילדים ונשים. יצחק בוחבוט רצח את אשתו רויטל לעיני שניים משבעת ילדיהם, יובב אלגואטי רצח את אמו, פרשיות קשות המכונות בשמות קשים - האם המרעיבה, האברך הדורס, הרב המתעלל, ועוד לא אמרנו מאומה על האב שהפך את בתו בת ה-15 לשפחת מין... ואלה רק מעט דוגמאות מה"שפע" שהציף אותנו השנה.

מה זה אומר עלינו כחברה? התמונה קשה, לא פלא שאנו מסיטים את עינינו כדי לא להיות חלק מהזוועה הזו, אך בהסטת המבט אנו הופכות את הנפגעות לשקופות. רבע מאיתנו הפכו להיות שקופות, לא קיימות, לא נראות ולא נשמעות. מקרים רבים כל-כך של אח שפגע באחיותיו, של אב וסב שפגע בבנותיו, בנכדותיו. בואו נקרא לדבר בשמו - אנחנו מדברים על גילוי עריות, הטאבו הנורא קיים בתוכנו בממדים קשים - אחת משבע נשים נפגעות מגילוי עריות.

בואו נעשה חשבון פשוט: בבית כנסת קטן יחסית, המונה 200 מתפללים, נמצאות 25 מתפללות שנפגעו מינית, מתוכן 14 שנפגעו מגילוי עריות. סביר להניח שמי שפגע בהן נמצא בצד השני של המחיצה. יחד איתם נמצאים גם כ-14 בנים שנפגעו מינית. סה"כ 39 נפגעים + X תוקפים. אם נוסיף להם גם את הוריהם שמתמודדים עם הפגיעה והשלכותיה בין קירות ביתם הרי שכמחצית ממתפללי בית הכנסת מתמודדים עם פגיעה מינית כחלק בלתי נפרד ממהלך חייהם.

בואו נדמיין שבאותו בית כנסת היה מתקיים קידוש לאחר התפילה וברבע מהשולחנות היה מוגש מזון טרף, או לחילופין מצב שבו רבע מבני הנוער שומעים מוזיקה בשבת באוזני חבריהם וכו' וכו' ניתן לשער שדרשות ומכתבים ושיעורים ומיילים למכביר היו נכתבים ומועברים ונידונים. אבל בנוגע לגילוי עריות ולתקיפה מינית - קול דממה דקה.

לקחת אחריות

לאחר שנים של טיוח וכיסוי והשתקה מכוונת ואקטיבית מצד אנשי חינוך ורבנים בכירים, החלה החומה להיסדק. תלונות נחשפו, נשים התלוננו, תוכניות נכתבו, הגענו להכרה מלאה בעובדה שגם בקרב המנהיגים והרבנים התופעה קיימת. פורום של רבנים וארגוני נשים קם כדי לטפל בתלונות, קוד אתי המחייב רבנים ואנשי חינוך נכתב והתקבל על-ידי כל חברי הפורום ויחד עם זאת, הדברים נעשים בסודי סודות.

כל מה שנעשה חשוב וחיוני - אבל כלל לא מספק. אי אפשר להסתפק במשיית הטובעים מן הנהר, אנחנו חייבים כחברה למצוא את הדרך לעצור את מי שזורק את הילדות והנערות למי הנהר המסוכנים.

לשם כך נדרש שינוי חברתי. שינוי שיכול להתרחש רק תוך לקיחת אחריות על-ידי כל אחת ואחד מאיתנו. אחריות כפי שמגדיר אותה עמנואל לוינס פירושה "לצאת מעצמי לעברו של האחר, האחר שעד כה היה שקוף בעבורי, לתת לו שם, צבע, קול ופנים".

הדברים נוגעים לנו, לכולנו. הילדים, הנערות והנשים הנפגעות קוראות לנו, ועלינו להיענות לקריאתן גם כאשר הזעקה ללא קול, גם כאשר היא מוסוות מפאת הבושה והפחד. עלינו לקחת אחריות ולהעלות את הנושא על סדר היום הציבורי שלנו, לחלץ אותו ממעטה הסודיות שנגזר עליו, לדבר עליו מעל בימת בית הכנסת, בדרשות לפרשת השבוע ובדרשות התשובה בימים הנוראים, להכניס את הנושא לתוכניות ההכשרה של מורים, מנהלים, רבנים ומנהיגים. הבה נייחד שבת אחת בשנה, שבת פרשת קדושים - שבה אנו קוראים "ערוות אחותו גילה עוונו ישא"  - למלחמה בנגע גילוי העריות והפגיעה המינית, נעביר שיעורים ודברי תורה בנושא, נעורר את המודעות ונפתח את הלבבות.

• הכותבת היא פסיכולוגית קלינית ומכהנת כיו"ר הועד המנהל של ארגון "קולך".