דבלין אהובתי השנואה
ג'יימס ג'ויס כתב את "דבלינאים", שיוצא עתה בתרגום מחודש, כדי לצייר תמונת מצב עגומה של עיר הולדתו. איכשהו, יותר ממאה שנה אחרי, לסיפורים בקובץ יש עדיין קסם שגורם לנו לרצות לנסוע לדבלין. שירי לב-ארי על הסיפור שמאחורי הספר
"דבלינאים", שרואה אור כעת בתרגום מעודכן של אברהם יבין (עם עובד), פורסם לראשונה ב-1914. את סיפורי הקובץ החל ג'ויס לכתוב כמה שנים קודם לכן, אבל התקשה למצוא להם מו"ל. בתי ההוצאה לאור חששו מתביעות משפטיות. ג'ויס עירער ביצירותיו על כל כך הרבה מוסכמות חברתיות ודתיות, שהיה עליו להיאבק כדי להוציא את ספריו לאור. המאבק הקשה ביותר היה על "יוליסס", אז נאלץ להוכיח כי הספר אינו פורנוגרפי. באירלנד דאז, בכל מקרה, יצירתו צונזרה או הוחרמה.
הבית בו התרחש הסיפור "המתים" (צילום: רויטרס)
את סיפורי "דבלינאים" אסף ג'ויס לספר כשחי כבר בטריאסטה שבאיטליה. בספר כלולים 15 סיפורים שכולאים רגע אחד בזמן, מתבוננים בו, ומניחים לו להתפוגג. את סיפורי הקובץ הגדיר ג'ויס כאפיפאניים – סיפורים שמתארים רגע עדין ויקר של התגלות, רגע שבו מבין אדם משהו על עצמו ועל חייו.
לכאורה, לא הרבה קורה שם; בסיפור הראשון בקובץ, "האחיות", כומר עזוב הולך לעולמו בשיגעון ובבדידות. בסיפור "פגישה" מחליטים שני תלמידים בבית ספר קתולי נוקשה ליטול לעצמם יום חופש ולשוטט בפאתי העיר, עד שהם פוגשים דמות זרה ומאיימת.
"ערבי", כמו סיפורים נוספים בקובץ, מתאר אהבת נעורים בוסרית וחסרת סיכוי. בכלל, הרבה החמצות יש בסיפורים הללו; ב"אוולין" מחליטה הגיבורה לוותר על אהבתה למלח צעיר, ובמקום לברוח איתו אל עתיד טוב יותר היא נשארת לטפל באביה השיכור. ב"מקרה מצער" מתיידד גבר רווק עם אשה נשואה, אבל גודע את סיפור האהבה באבו וגוזר עליהם חיים של החמצה.
את הספר חותמת הנובלה הידועה והעוצמתית של ג'ויס, "המתים", שמתחילה בנשף מחולות בבית האחיות מורקן, ומסתיימת בוידוי על אהבה ישנה, בוסרית וטרגית. הנובלה שימשה בסיס לסרטו של הבמאי ג'ון יוסטון מ-1987, שנקרא גם הוא "המתים". יוסטון לא הספיק לראות את היצירה המוגמרת, ובנו טוני יוסטון, שגם כתב את התסריט לפי הנובלה, השלים את מלאכת הבימוי. בתו של ג'ון יוסטון, אנג'ליקה יוסטון, שיחקה בו בתפקיד הנשי הראשי.
נע ונד באירופה
ג'יימס אוגוסטין אלויסיוס ג'ויס נולד בדבלין ב-1882 למשפחה קתולית מבוססת שירדה מנכסיה. הוא סיים את לימודיו בדבלין, אולם צרות האופקים והקנאות שמצא בחינוך הקתולי האירי עוררו בו כעס. בגיל עשרים עבר ללמוד בפריז, אך חזר לעירו ב-1903 בעקבות מות אמו. ב-1904 פגש את אשתו לעתיד נורה. השניים עזבו את אירלנד באותה שנה, ומאז שב אליה ג'ויס לשלושה ביקורי מולדת קצרים בלבד.
ג'ויס חי תחילה באיטליה, ואחר כך בצרפת ובשווייץ. שנים רבות חי בעוני, התפרנס מהוראת השפה האנגלית, ובשנותיו האחרונות סבל ממחלת עיניים חשוכת מרפא. הוא הלך לעולמו ב-1941 בציריך, שם נקבר. מדי שנה ב-16 ביוני ברחבי העולם מציינים מעריציו את "בלומסדיי" - היום שבו מתרחשת עלילת "יוליסס" (זהו גם התאריך שבו הכיר את נורה אשתו).
דבלין. קסומה, פגומה, מנוונת מוסרית (צילום: עמרי פולק)
יצירתו הראשונה שראתה אור היתה ספר השירים "מוסיקה קאמרית" ב-1907. ב-1914 ראה אור "דיוקן האמן כאיש צעיר". "יוליסס", אחת מיצירות המופת של המאה ה-20, ראה אור ב-1922. ספרו האחרון"Finnegans Wake" (שלא תורגם עד כה לעברית) התפרסם ב-1939.
לדברי משה רון, אחד מעורכי "הספרייה לעם", "דבלינאים" הוא היצירה הסיפורית הראשונה של ג'ויס, וכיוון שכך הוא קלאסיקה מודרנית חשובה. "היא אולי פחות חשובה מ'יוליסס', אבל לא פחות מ'דיוקן האמן כאיש צעיר', שגם את תרגומו, כך אני מקווה, ישתכנע אברהם יבין לעדכן בעתיד", הוא אומר.
לדבריו, "דבלינאים" היה ספר חדשני ואמיץ מאוד בשעתו, "זה ספר שהראה לאירים בבואה של חייהם שלא החמיאה להם כלל. הוא נכתב מתוך חברה קתולית, ואם יש לסיפורים נושא משותף הרי זה השיתוק והניוון המוסרי והרוחני שבהם תקועים הדבלינאים השונים. פגעי האלכוהול, אלימות גברית, ובאופן כללי רדייה בחלשים.
השראה לאומץ לב אומנותי וחברתי
רון מוסיף כי "היום הספר הזה הוא קלאסיקה שהפכה חלק מרכזי מהקאנון של הספרות המערבית. גם אחרי מאה שנים, הרבה מחברי סיפורים קצרים יכולים לשאוב ממנו השראה לאומץ לב אמנותי וחברתי".
ב-16 ביוני 1904 יצא ג'ויס לפגישה עם נורה בארנקל, חדרנית במלון "פין", שהיתה לבת זוגו עד יום מותו. נורה, ילידת העיר גולווי, גדלה בבית עני וברחה מביתה לדבלין לאחר פרשת אהבים שעוררה את התנגדותם של בני משפחתה. סיפורה
של נורה מזכיר מעט את סיפורה של גרטה ב"המתים". לקראת סוף הנובלה מתוודה גרטה בפני בעלה על אהבה ישנה שחשה בנעוריה כלפי נער עני בעיר גולווי.
את התרגום הראשון של הספר לעברית פרסם אברהם יבין ב-1971 בעם עובד. כעת חזר יבין אל המקור האנגלי ועידכן את תרגומו הישן לאור השינויים שחלו בשפה העברית. על עטיפת הספר מופיעה תמונתו של ג'ויס מ-1904, כשהוא בן 22.
בתמונה נראה ג'ויס דבלינאי למהדרין: לבוש בחליפת שלושה חלקים, כובע קסקט לראשו, והידיים בכיסים. מי שאולי לא מורגלים לקרוא את ג'ויס, יכולים להתחיל בקובץ הזה, שסיפוריו קריאים, קולחים, אמיתיים ומדויקים. ואפילו, למרות הכל, עושים חשק לבקר בדבלין.