ליעקב היה חלום, ולמנהיגים שלנו?

בודד, חסר כל ונרדף יוצא יעקב אבינו מבית הוריו - יצחק ורבקה - והולך אל הבלתי נודע. אחיו עשו רודף אחריו להורגו, ובחרן מחכה לו חבורה של מגה-נוכלים, בדמות לבן, בניו ובני ביתו. יעקב, האיש התם ויושב האוהלים, לא יודע כמה שנים יהיה עליו להיטלטל ולהישרד מול חבורות של נוכלים, ומול תחכומם של הקומבינות. דבר אחד הוא יודע - שעליו יהיה להקים את בית ישראל. 

עם שני דברים יוצא יעקב לדרכו הקשה, לאחר הלילה הראשון מחוץ לבית - עם החלום ועם ההבטחה. החלום הגדול על הסולם המוצב ארצה וראשו מגיע השמיימה, ועל המלאכים העולים ויורדים בו, וההבטחה האלוקית: "הארץ אשר אתה שוכב עליה, לך אתננה ולזרעך, והיה זרעך כעפר הארץ ופרצת ימה וקדמה וצפונה ונגבה ונברכו בך כל משפחות האדמה ובזרעך".

כשיגיע יעקב לחרן, הוא עתיד להיתקל במציאות חברתית-משפחתית-ערכית-מוסרית לא מוכרת לו. מילה זו לא מילה, הבטחה היא לא הבטחה. את אשתו המובטחת יחליפו לו תחת החופה, ובעסקים ירמו אותו שוב ושוב. את 20 השנים הקשות הללו יסכם יעקב במילים הבאות: "הייתי ביום אכלני חורב וקרח בלילה ותידד שנתי מעיני". מה שנותן ליעקב כוח לשרוד ולהמשיך באותם שנים קשות - זה החלום וההבטחה.

כל אחד שלמד קצת מההיסטוריה, ולוקח תובנות גם מחייו האישיים, יודע שבימים של משבר וקושי - פרטי או לאומי - האדם והאומה יכולים מצד אחד לקרוס ולהישבר, או מצד שני לקום, להתעודד, ולצמוח ולהיבנות דווקא מתוך המשבר.

ההבדל בין האנשים איננו במצב. כל אדם נקלע לתקופות של משבר. ההבדל הוא בבחירה של האדם מה הוא עושה עם המשבר, לאן הוא מוליך אותו, וכיצד הוא בוחר לנהל את חייו במציאות הזו.

יש לי חלום

פעמים רבות מה שמחזיק את האדם בשעותיו הקשות זה החלום, התקווה, ההבטחה. החלום לעתיד טוב יותר, התקווה לימים של ברכה, וההבטחה שאכן תמומש. בלי הדברים הללו - קשה להתמודד וקשה לשרוד - גם ברמה הפרטית וגם ברמה הלאומית.

מה שהחזיק את עם ישראל במשך אלפיים שנות גלות קשה היו בדיוק שני הדברים הללו. החלום על ארץ ציון וירושלים, וההבטחה שעוד ישובו בנים לגבולם. החלום וההבטחה הללו חלחלו לסידור התפילה, ללוח השנה, לכל שמחה ואירוע, וכך החלום וההבטחה נצרבו בתודעה של העם. מכוח החלום וההבטחה שב העם לארצו, ובנה בה את ביתו לפני 62 שנה - נגד כל איומי אומות העולם, נגד כל מדינות ערב, ומול כל הלחצים.

כדאי לקרוא ולהאזין שוב ושוב לדבריו של דוד בן גוריון, שהשבוע חל יום פטירתו, מאותם הימים. כיצד החלום וההבטחה שימשו לו מקור של השראה לעמידה מול הלחצים העולמיים מבית ומחוץ, וכיצד אלו דחפו אותו להכריז על הקמת המדינה.

כמה עצוב ופתטי לראות את ראשי העם היום - כבויים, עייפים, חסרי כל חלום או חזון. החלום היחיד זה להצליח לעמוד מול הלחץ הבא של אובמה, החזון היחיד הוא להצליח לשרוד עד הבחירות הבאות. 

איפה המדינה ואיפה החזון?

כשאין חלום ואין חזון ולא מוּנעים מכוחה של הבטחה - אז לא מבינים שלא רק אלון מורה על הכוונת - אלא גם גילה. ואחרי גילה הכבושה - יגיע גם תורה של רמת אביב היא שייח מוניס, הכבושה לא פחות.

כשאין חלום ואין חזון, מידרדרים במדרון חלקלק של אובדן כל גבולות וחוט שדרה במשא ומתן על גלעד שליט, של כניסה להיסטריה ורכרוכיות מול כל לחץ אמריקני, ושל גניבת דעת הבוחר, שהובטחה לו בנייה והרחבה ובמקום זאת הוא מקבל גזירות הקפאה על ההתיישבות, שהרי

מזל שיש את המנטרה המכסה על כל ערווה - "דברים שרואים משם לא רואים מכאן".

מזל שיעקב אבינו ראה את אותם דברים משם ומכאן, לא נבהל מכל גחמה של לבן, ולא נבהל משום איום של בניו, לא התבלבל וזכר שבסופו של דבר הוא יחזור הביתה ויקים שם עם 12 ילדיו את מדינת העם היהודי. מזל שיעקב לא עשה סקרים ולא קרא עיתונים, לא מצמץ ולא גמגם, לא הקפיא ולא החליף אויב באוהב, אלא המשיך להיות ממוקד מטרה עד אשר חזר למקום החלום הראשון אחרי 20 שנה. מודה,  הוא אומר לקדוש-ברוך-הוא: הנה, חזרתי, מכאן יצאתי נרדף וחסר כל, ולכאן אני חוזר עם 12 הילדים שהם יהיו התשתית לעם, ועם כל שצברתי - כדי לקיים את שהבטחתי באותו לילה "והאבן הזאת אשר שמתי מצבה - יהיה בית אלוקים".  

את כל זה הצלחתי לעשות, אומר יעקב, בזכות שני הדברים ההכרחיים לקיומו ולהישרדותו של אדם ואומה - החלום וההבטחה.