שניים אוחזין בירושלים
החילונים והחרדים בירושלים יצטרכו בסופו של דבר להתפשר בהסכמה על העיר האידאלית שלהם. לכן, החילונים שישתתפו בהפגנה המתוכננת נגד "הכפייה הדתית" צריכים לשאול את עצמם אם הם אינם בסך-הכל מציתים את הבערה הבאה
קואליציה רופפת של ארגוני חילונים (וקצת דתיים מתונים) מתכננת עצרת-תהלוכה-הפגנה במרכז ירושלים במוצאי שבת: סיסמת הגג שתלווה אותם היא "די לכפייה דתית", והם רוצים להחזיר לעצמם את ירושלים "שלהם".
אוי, הדמוגרפיה והגיאוגרפיה - שני עניינים שבגללם ירושלים עתידה לבעור מדי פעם, בעיקר במתחמי האשפה, כל עוד יושבים בה חילונים וחרדים – אבל האם הבעירה הזאת באמת חורגת ממופעי אלימות ספוראדיים? האם באמת היא מאיימת על זכויות האדם של חילונים בירושלים – או שמדובר בהתכתשות בין-שבטית עונתית, חסרת שחר אבל הכרחית, ששני הצדדים כבר לא יודעים מדוע היא מתרחשת?
חניון קרתא, מפעל אינטל, טלית על אשה בכותל: כל אחד מן העניינים הללו יכול היה להיפתר ללא הדרמה ההפגנתית שליוותה אותו. כחילונית גמורה, אני יכולה להבין את המצוקה שחווים חרדים כאשר בזווית העין שלהם, ממש ליד הבית, מתרחשים מעשים שבגללם צריך לזעוק גוועלד, אבל בין הזעקה לבין ההשחתה צריכה לעמוד מערכת שלמה של אכיפת חוק, שעושה חיים קלים מדי לבריוני העדה החרדית, ובמחדליה מאפשרת את קיומה של ההפגנה הפרועה, התוקפנית והוונדליסטית הבאה. אלימות קבוצתית – חרדית כחילונית – היא במקרה הזה פרי אוזלת יד ציבורית וממלכתית, בדיוק כפי שהיא פרי הדיכוי ההורמונאלי של צעירי העדה הזועקים ומשליכי האבנים.
על מה יפגינו החילונים במוצאי שבת? האם זה יהיה מין "די לחרדים" כללי שכזה, רווי בשנאת חינם ובתחושת מצוקה מהתרבותם בעיר, או על הזכות לעבוד בשבת ולחנות היכן שיחפצו, או על עצם צביונה של עיר מזגזגת בין היותה כרך מערבי מסביר פנים לתייר, לבין היותה משכנם של אנשים שלא רוצים ליטול חלק בכרך הזה?
לחילונים ולחרדים כאחד שמורה הזכות לחלום על ירושלים האידאלית שלהם ולנסות לעצב אותה בדמותם. עובדות החיים הדמוגרפיות והגיאוגרפיות בירושלים הן כאלה שכל צד יהיה חייב – עכשיו ובעתיד – להתפשר על היקף החלום הזה ועל תכניו האידאליים. ירושלים לא יכולה להיות עיר שכולה חילוניות, וירושלים תשקע באבדון אם תהפוך לעיר שהחרדים ירגישו בנוח בכל רחוב שלה. מי שאמור לתווך בין החלומות כבר אינו יכול לעשות זאת, מפני שכוחו הפוליטי של כל ראש עיר בירושלים - עכשיו ובעתיד - יהיה טמון בהישענות על שני הצדדים ובחוסר יכולת אינהרנטי להיענות לתביעות של צד אחד בלבד.
במצב העניינים הזה, אין בהפגנת-כוח חילונית בירושלים כדי למנוע את ההפגנה החרדית הבאה, אלימה או לא. ואין במפגן כוח חרדי שהוא כדי לדכא את חלומות החילוניות של חלק מתושביה של ירושלים. העיר, מה לעשות, אינה יכולה להיוושע מתושביה בלבד.
מי ישכין שלום?
וזה הזמן להעלות את היחסים בין השבטים הניצים להכרעות אחרות, לוהטות קצת פחות ותבוניות קצת יותר. מתווה החיים המשותפים של תושבי ירושלים זקוק להתייחסות ציבורית קצת יותר מורכבת מלהט יצרים ספוראדי פה ושם: נחוצה כאן מחשבה קדימה, לעשורים הבאים ולתחזיות הדמוגרפיות, הכלכליות והתכנוניות של העיר הזאת, ונחוצים אנשי מקצוע שיציגו את אלה באחריות המתבקשת בפני גוף ציבורי בלתי תלוי ולא פוליטי בעליל, שינסה לעשות סדר במוקדי המתיחות הצפויים בהסכמת כל הצדים הניצים.הבעיה היחידה כרגע היא, שאין בעיר ומחוצה לה כוח שיכפה על שני הצדדים לשבת ביחד מבלי לעשות שרירים, ואין בציבוריות הישראלית מי שרוצה למנוע את מפגן האגרסיות המאורגן של החרדים. כך שבמוצאי שבת, במקום להחזיר לעצמם את העיר, יצליחו החילונים לכל היותר להצית את הבערה הבאה. האם זה מה שהם מייחלים לו?
אינטל
צילום: גיל יוחנן
והטלית בכותל. נחוצה הסכמה
צילום: דודי ועקנין
מומלצים
