מסורבי העלייה הקשישים מנסים לשרוד

20 שנה חלפו מאז התמוטטות ברית המועצות ועלייתם ארצה של כמיליון עולים מחבר המדינות - עלייה שאופיינה בגיל צעיר יחסית (71% מתחת לגיל 50) ובריבוי אקדמאים (70% מקרב העולים). אולם עוד טרם נפתחו שערי מסך הברזל - פעלו ברחבי ברית המועצות מאות יהודים למען עלייה לישראל בשנות ה-70, שבעקבות סירוב מתמשך של מוסקבה לאפשר להם לעזוב, הצליחו לבסוף לעלות לארץ רק בגיל מבוגר.

זו הסיבה שאותם 400 עולים, שרובם כבר עברו את גיל 70, לא הספיקו לצבור בארץ שנות פנסיה רבות וחיים היום בתנאי עוני מחפירים של קצבאות זעומות מהביטוח הלאומי. לאחרונה החליטו מסורבי העליה המבוגרים לצאת למאבק, בדרישה לחשב את אותן שנים שבהן סירבו שלטונות ברית המועצות לאפשר להם לעלות לישראל ובהן המשיכו לפעול למענה - כשנות וותק לפנסיה.

ולדימיר פרסטין, היום בן 75, היה מסורב עליה במשך 20 שנים משום שעבד במפעל סודי. הוא ביקש לעלות ב-1970, כשהיה בן 36. בשנים שהשלטון הסובייטי סירב לאשר את יציאתו לישראל פעל רבות למען המדינה, בין היתר כשארגן סמינרים שעסקו בתרבות יהודית והוציא לאור מגזין שעסק בה ובמדינה. "אנחנו, מסורבי העליה, היינו בדיוק כמו פעילים של הסוכנות היהודית היום", אמר פרסטין והוסיף: "בגלל עבודתי לא איפשרו לי לצאת מגבולותיה של ברית המועצות, אבל תמיד עשיתי דברים למען ישראל". 

ולדימיר פרסטין. 3,200 שקלים בחודש (צילום: ירון ברנר)

לבסוף, הצליח פרסטין להגיע לישראל בתחילת שנת 1989, והתחיל לעבוד כטכנאי מכונות הנשמה בבית חולים. "עבדתי תשע שנים ופוטרתי בגיל 65. אני מקבל פנסיה של 1600 שקלים לחודש והביטוח הלאומי משלים לי סכום זהה. אישתי נפטרה ואני משלם לבדי משכנתא שלא משאירה הרבה כסף למחייה", הוא אומר. לדבריו, "אם הייתי יכול, הייתי עובד בעבודה נוספת - אבל אני כבר מבוגר. קשה מאוד לחיות מהסכום הזה. תמיד עשיתי דברים למען ישראל והייתי רוצה לחיות כאן בכבוד".

אהרון גורביץ' מוביל את המאבק בשם מסורבי העליה האחרים. הוא הגיש בקשה לעלות ארצה כשהיה בן 35 והגיע לארץ רק כעבור 15 שנה. "רוב מסורבי העליה היו גם 'מסורבי מקצוע' - כי כדי להגיש מסמכים בבקשה לעלות, היינו צריכים להתפטר ממקומות העבודה", הוא מסביר.

גורביץ' הסביר כי בכל אותן שנים נותרו מסורבי העליה ללא הכנסה קבועה, והתקיימו לרוב משיעורים פרטיים תוך חיים בצמצום רב. "כשהגענו לכאן, רובנו עברנו כבר את גיל 50 ולא ממש הצלחנו להשיג עבודה במקצוע שלנו, אז הלכנו לעבוד בניקיון, בניין ובעבודות מאותו סוג. יחד עם זאת, אף אחד מאיתנו לא הצליח לצבור די שנות ותק לפנסיה וכעת אנחנו מתקיימים ממש מגרושים וחיים בצמצום", הסביר.

גורביץ' התקשה לדבר על המצוקה הכלכלית שבה הוא שרוי. "זה בעייתי מאוד בשבילי אפילו לקנות ספר לנכד, ולשבת בבית קפה זה בכלל בגדר חלום. לא נסעתי לחו"ל ואפילו בארץ אין לי כסף לטייל", אמר בכאב רב. לדבריו, מדינת ישראל - שעבורה הוא ומאות חבריו פעלו והקריבו רבות - פשוט שכחה אותם. "אנחנו נלחמנו כדי ששערי ברית המועצות ייפתחו, ובזכות כך הגיעו לישראל מיליון עולים. אנחנו לא מבקשים הרבה, רק שיחשבו לנו את שנות הוותק כדי שנוכל לחיות בכבוד".

לדבריו, מסורבי עליה קשישים רבים חיים בעוני, אך חשים גאווה עזה מכדי לדרוש פנסיה מרוסיה - גם בהתחשב בייאוש שדבק בהם באשר לסיכוי שממשלת ישראל תעניק להם סיוע כלשהו. "אנשים שעברו כבר את גיל שבעים, מחלקים עיתונים ומטפלים בילדים קטנים ותינוקות, כדי להרוויח כמה פרוטות. לאף אחד מאיתנו אין חסכונות, ירושה או רכוש. אנחנו מבוגרים וצריכים עזרה עכשיו. כל פוליטיקאי או איש ציבור שאנחנו פונים אליו מהנהן בהסכמה ומזדהה, אך אף אחד לא עוזר בפועל", אומר גורביץ' בכאב.

"כפיות טובה שאין כדוגמתה"

מריק שטרן, בנו של ח"כ יורי שטרן ז"ל, החליט להרתם ולסייע למאבקם של מסורבי העליה הקשישים. "זו כפיות טובה שאין כדוגמתה מצד מדינת ישראל. מדובר בפעילים ציוניים שסיכנו את חייהם במשך שנים ארוכות למען העלאת יהודים לארץ והפצת התרבות היהודית בברית המועצות. הוריי הפכו לציונים במוסקבה של שנות ה-70 ולבסוף עלו לישראל בזכות מאמציהם של אותם פעילים יהודים", הוא אמר - והוסיף בזעזוע: "לחשוב שכיום רבים מהם מתקיימים מסכום זעום של כ-1,500 שקלים לחודש זו מחשבה מצמררת ומכעיסה".

שטרן הוסיף: "בימים שבהם מטילים ספק בתרומתה של העליה מרוסיה לישראל, יש צורך חשוב מאין כמוהו דווקא להדגיש את העבר המפואר של מסורבי העלייה, ובראש

 ובראשונה לפתור את מצבם הכלכלי המביש. על ממשלת ישראל לגבש במהרה פתרון עבור מצוקה זו".