לכבוד מיליארד טועים
פרשנות מפתיעה על חלום יעקב מעמידה את הטעות כבסיס להתקדמות. האם הצלחות תמיד נבנות על נסיונות כושלים קודמים? ואם כך, האין בזאת עידוד והאדרה של החטא?
שיבת הבן האובד
פרשת "ויצא" מביאה את תמצית חייו של יעקב בגלות, מרגע בריחתו ממולדתו ועד החלטתו לשוב אליה, כשהוא עמוס במקנה, נשים וילדים.
בפתיחת הפרשה, בזמן שיעקב פוסע אל ערפל חייו, הוא זוכה לחלום את אחד החלומות המפורסמים בתנ"ך ובלי ספק אחד מהאופטימיים שבהם (כח, יב-טז):
"וַיַּחֲלֹם וְהִנֵּה סֻלָּם מֻצָּב אַרְצָה וְרֹאשׁוֹ מַגִּיעַ הַשָּׁמָיְמָה וְהִנֵּה מַלְאֲכֵי אֱלֹהִים עֹלִים וְיֹרְדִים בּוֹ: וְהִנֵּה ה' נִצָּב עָלָיו וַיֹּאמַר אֲנִי ה' אֱלֹהֵי אַבְרָהָם אָבִיךָ וֵאלֹהֵי יִצְחָק הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה שֹׁכֵב עָלֶיהָ לְךָ אֶתְּנֶנָּה וּלְזַרְעֶךָ: וְהָיָה זַרְעֲךָ כַּעֲפַר הָאָרֶץ וּפָרַצְתָּ יָמָּה וָקֵדְמָה וְצָפֹנָה וָנֶגְבָּה וְנִבְרֲכוּ בְךָ כָּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה וּבְזַרְעֶךָ: וְהִנֵּה אָנֹכִי עִמָּךְ וּשְׁמַרְתִּיךָ בְּכֹל אֲשֶׁר תֵּלֵךְ וַהֲשִׁבֹתִיךָ אֶל הָאֲדָמָה הַזֹּאת כִּי לֹא אֶעֱזָבְךָ עַד אֲשֶׁר אִם עָשִׂיתִי אֵת אֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי לָךְ: וַיֻיקַץ יַעֲקֹב מִשְּׁנָתוֹ וַיֹּאמֶר אָכֵן יֵשׁ ה' בַּמָּקוֹם הַזֶּה וְאָנֹכִי לֹא יָדָעְתִּי"
הגבר הצעיר הבורח מאימת אחיו (הבכור?) חולם חלום מלא און – "סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה". "ופרצת ימה וקדמה צפונה ונגבה". כוחו של החולם מובטח גם על ידי הקשר עם אלהים – הקשר בין הארץ והשמיים וההבטחה האלוהית להגנה: "כי לא אעזבך".
לפעמים חלומות מתגשמים?
תלוי בעיני המתבונן. מצד אחד, משפחה גדולה, נכסים ושיבה לארץ האבות. אך מהצד השני, חיים עקבוביים, רצופי שקרים ואסונות. כשיעקב נשאל על הגשמת החלום הוא השיב (מז, ט): "מעַט וְרָעִים הָיוּ יְמֵי שְׁנֵי חַיַּי". עצוב לזכור כמה התאמץ יעקב להשיג מאביו ברכה לא לו, וכמה שהיא לא הועילה לו במהלך חייו. ברכה מפוארת, חלום מבטיח וסיכום עגום של החיים. על חייו של יעקב אנו מוזמנים לשאול את שאלתו של עשַו: "ולמה זה לי בכורה?" או אם תרצו – בכי רע.
יעקב צריך לעשות תשובה
בספר "מי השילוח" (ליקוטי פירושים משמו של הרב מרדכי יוסף מאיז'ביצא) נמצא פירוש מפתיע לסיום חלום יעקב. בסיום החלום מבטיח אלהים ליעקב הנודד: "והשיבותיך אל האדמה הזאת", את כדור ההרגעה האלהי שניתן בברכה זו, מערער 'מי השילוח' כשהוא דורש את המילה 'השיבותיך':
"והשיבותיך הוא לשון השבת אבידה, כי "אין אדם עומד על דברי תורה, אלא אם כן נכשל בהם". היינו, כי על-ידי המכשול שבא לאדם, יכנסו הדברי תורה בלב האדם בחשק גדול יותר ממקודם, וזהו 'והשיבותיך' לשון תשובה".
את הפירוש הזה צריך לפרוס לפרוסות:
"והשיבותיך" לשון השבת אבידה/ לשון תשובה – הבטחתו של אלוהים ליעקב 'השיבותיך' אינה, כפי שחשבנו בקריאה ראשונה, הבטחה מנחמת ומרגיעה, אלא דווקא תביעה-קביעה מערערת – יעקב צריך להשיב אבידה. יעקב צריך לחזור בתשובה. "השיבותיך" – אני, אלוהים, אגרום ליעקב לחזור בתשובה.
כנראה שגניבת הבכורה לא תמיד נתפסת כמעשה שראוי לשבח... יעקב בורח, אלוהי המקרא מבקש להרגיע ולנחם, ו"מי השילוח" לא מוותר: הסיפור בחטא יסודו, יש גוזל ויש נגזל והסיפור תובע "השבת אבידה".
בשבחי הכשלון
בתוך הפירוש שוזר "מי השילוח" קביעה תלמודית מרחיקת לכת (גיטין מג ע"א): "אין אדם עומד על דברי תורה אלא אם כן נכשל בהן", שפירושה: אדם יכול להבין דברי תורה על בוריים רק אם פעם נכשל בפירושם. וכפי שמפרש זאת רש"י: "דברי תורה שאין אדם עומד על אמיתתן עד שיכשל בהן להורות טעות, ויכלימוהו". ההתמודדות עם הטעות הגלויה לכל, עם הכלימה, היא שמאפשרת את הלמידה. צדיק גמור וחכם גמור שמעולם לא טעה – אף פעם לא הבין דברי תורה כהלכה.
הפרדוקס הלמדני לפנינו: הטעות היא שלב הכרחי בלמידה. ככל שאדם חכם יותר, הוא לומד מהר יותר, אך מצד שני – אם הלימוד האמיתי הוא לימוד מטעויות, אז רק אדם שמרבה לטעות (ולהכיר בטעויותיו) יכול ללמוד.
יעקב היה חייב לטעות?
האם בשביל לצאת למסע החיים היה יעקב חייב להתחיל מנקודת החטא, מהאבידה? אני מכירה היטב, גם מ"מגרשי חיים" אחרים את הטענה שהלמידה המשמעותית ביותר היא תוצר של טעויות. ואני תמיד תוהה בטעות הזו. האם באמת אני לומדת מטעויות יותר משאני לומדת מהצלחות? האם הצלחות תמיד נבנות על בתי הקברות של נסיונות כושלים קודמים?
אני עורכת בראשי רשימה של טעויות ושל רגעי הצלחה בחיים, האם יש ביניהם קשר? האם הטעות גרמה להצלחה? האם ההצלחה תמיד מגיעה לאחר שרשרת של טעויות?
זה מבלבל
אני מתחילה להבין את הקשר בין הברכה והחלום המבטיחים לבין הסיום המלנכולי של חיי יעקב. אם הצלחה נבנית רק על טעויות, אם תובנות נבנות רק על בסיס נסיונות כושלים, אז החיים המוצלחים הם למעשה חיים רצופי כשלונות, טעויות ועצב. זה די מצער אותי לתפוס כך את החיים אבל התחושה שלי היא שזה לא מופרך.
זה אפילו נשמע מפחיד
אם נסכים עם הטענה התלמודית שהבנה עמוקה של האמת יושבת תמיד על מצע של טעויות, האם אין בכך עידוד והאדרה של הטעות, של החטא? של העבירה?
ובבית המדרש של הטוקבקים: השיחה עם שרית נמשכת
לפני שתי פרשות קראה לי "שרית", חברת בית המדרש של הטוקבקים, לבדוק עם עצמי מדוע אני כל-כך ביקורתית ביחס לאבות ואמהות האומה, והאם אני יכולה לגלות יותר
חמלה ואהדה ביחס אליהם. שרית יקרה, אני חוששת שלא תאהבי את הצעתי הבאה, אבל בעקבות הפירוש של "מי השילוח" נדמה לי שאני מצליחה להבין יותר את הקשר בין הביקורת לבין האהבה.
יקירתי, אני אוהבת את ההורים המקראיים שלנו בגלל שהם כל-כך אנושיים וכל-כך מועדים ליפול. הם חיים בממדים אדירים, מיתולוגיים, הם לא מהעולם הזה. גדולים מהחיים הם ברגעי השיא וברגעי השפל. לפי ההצעה התלמודית, אבות האומה הם תלמידי חכמים ענקיים, אין למעלה מהם, וזאת רק כיוון שהם טועים בלי הרף, אנחנו מוזמנים לשבת גם על מצע הטעויות שלהם ולהיות חכמים בזכותם, ואני מאוהבת בתרבות שלא מכסה על טעויותיהם.
ולסיום, בשורה משמחת: את הלימוד בפרשת "שמות" יוביל חברנו "נס קפה" ואני אצטרף בשמחה אל המטקבקים.
שבת שלום.
