כל פעם מחדש אני צריך לחשוב על משפט שנון
זה לא קל ולא כיף. ומה אני מבקש בחזרה? לא מצאתי חן? לגיטימי. נכון שלעולם לא אבין איך את אומרת לי לא, אבל למדתי לקבל את זה. אבל להיות כל כך אדישות, כל כך מגעילות?
כמו כל יום שישי, אני גורר את עצמי לתל אביב. כן, אני לא גר בעיר החטאים, זה יותר מדי בשבילי. הרעש והבלגן וכמות האנשים שאני צריך להתמודד איתה כל יום בעבודה, כפרסומאי בחברת פרסום גדולה, גרמו לי להבין שהשקט האזור-שרוני עושה טוב למערכת העצבים האוטונומית שלי. אבל אני לא מתכחש לעובדה שאם אני רוצה לנווט את חיי למסלול זוגי, אז הדרך לשם עוברת ברחובות דיזנגוף ובן יהודה. אז אנחנו מגיעים, עובדי ההיי טק, הפרסומאים ושאר המיואשים, לעיר הגדולה, ונפרדים "בהבנה" מ-30 שקל על חנייה, עוד לפני שהספקנו לתת אפילו נשיפה אחת מהאוויר רווי ההורמונים המזוייפים של גוש דן.
סקירה מהירה של רחובות העיר מספרת לי שכבר הגיע הסתיו, וכל המיני-מסעדות והברים אוכלים לעצמם עוד חתיכה מהרחוב, סוגרים שטחים כמו במשחק הישן ההוא, בזמנים שבהם המסך ידע לדבר אלי בארבעה צבעים בלבד. אני יוצא כדי ליהנות, ולא בשביל לברר כמה LIKES יש לי באפליקציה פייסבוקית מחורבנת, שמזכירה לי ימי סלקציה שחורים.
אז עוברים דרך ה"223", שמאכלס ומארח אותנו יפה בקומה הראשונה כשבאים כחבורה, ויודע גם לתת את השקט והאוויר הנקי בדייטים, בקומה השנייה. אבל אנחנו רואים שקצת רדום עדיין, אז ממשיכים הלאה, יש עוד הרבה להספיק. עוברים ב"מייט", ויש שם שוב יותר מדי הזויים. ממשיכים ל"טפס", וקובעים עם עוד חבר ב"ארמדילו סרווסה". לפעמים אני משתגע איך יש מקומות שמשקיעים מיליונים בעיצוב, ואחרי כמה חודשים ייפלו ויעלמו לתוך השיכחה, והמקום הקטן הזה, שבסך הכל אימץ לעצמו חיה שאפילו לא קיימת בארץ, ממשיך לבעוט ולהתמלא כל ערב מחדש. מזכיר לי משפט ישן שבימינו כבר איבד רלוונטיות ממזמן. הוא מתחיל ב"זה לא הכמות".
מובן שעד שהזזנו את ישבננו מכפר סבא מצאנו את עצמיו בלי מקומות בשולחנות או על הבר. ושוב נפלנו בטריק הידוע של "קחו פה כמה כסאות ליד הכניסה, בשנייה שיתפנה אתם הראשונים שלי". הרי ברור לכולם שאת הערב נסיים שם, חצי מטר מהשומר האלמותי שלהם, רק בצד השני של הזכוכית.
אם אתה רווק, אתה תחפש
אז מתחילים לשתות ומתחילים לבחון, ומגלים את זאת ומדברים על ההיא, והולכים לשירותים רק כדי למלא את הכיסים בעוד חתיכות לבוש לפלדלת המגנטית והארמדילואית שלי. שותים עוד קצת, מדברים, צוחקים, אבל לא יעזור. אם אתה רווק, אתה תחפש. לא תהיה שלמות ביציאה אם לא יצאת עם עשר ספרות שקיבלת מהמין השני.
אתה קולט שתיים, יושבות כמה מטרים ממך, וגם הן באו לחפש. זה כתוב על המצח. היא קמה לשירותים, ואתה מזהה שעת כושר, אחת אמיתית, לא כמו זאת שלא עשית במכון. אז אתה קם, כן, אשכרה קם, וזה לא קל, WUI, Walking Under the Influence, לחברה שנשארה שם בשולחן. היא רווקה, יופי, איך? ענבל? מצויין, למה לשאול אותה בת כמה היא? אין לך פה? אז כמו כל מבצע צבאי טוב, אספנו מודיעין אנושי ככל הניתן, ואנחנו ניגשים חדורי מוטיבציה, הכל למען חתירה למגע. הנה היא כבר מתחילה לחזור, ואני שואל מה העניינים עם ענבל. היא לא מזהה, ובצדק, ואני מספר לה שחברה שלה מנדבת פרטים עליה בלי חשבון ומנסה לחייך את החיוך הכי צחור שיניים שלי, וכלום. לא חיוך, לא אמפתיה. נאדה.
לא, לא מכוער בכלל, אפילו הרבה מעל הממוצע, גם בגובה, שוקד על תואר שני במנהל עסקים, שרמנטי, מצחיק, ובנוי לתלפיות. וזה לפני שאני מתמלא בביטחון שנוסך עלי הוויסקי. אבל לא זו הנקודה בכלל. אתן צריכות להבין, אני לא עושה את זה כי אני רוצה לעשות את זה. ממש לא. וואלה. אני מחדש לכן כנראה, אבל לא, זה לא כיף. כל יציאה, כל שבוע, כל פעם מחדש, לחשוב על משפט, על אינטראקציה, על בדיחה. להיות מצחיק, מעניין, זורם, מקורי. לחדש. לא, זה לא קל, ובטח שלא כיף.
מעולם לא חשבתן מה זה לעזוב את החבורה שלך, לקום מהמקום, לגשת לאדם זר לחלוטין, לפתח איתו שיחה, לקנות את אמונו וליבו, ותוך כמה דקות לגרום לו להעביר לידיך מידי אישי, חד חד ערכי, שאולי יפתח עתיד חדש לשניכם. התרגלתן לחיים הטובים. ונהייתן אדישות, מגעילות ולוקחות את כל הסיפור הזה כמובן מאליו. הרי כמה מכן באמת מתחילות עם בחורים? עם יד על הלב, בקוטג' במקרר שלי יש יותר אחוזים. נראה אתכן, גיבורות גדולות, עושות את זה.
יודעות מה? סתם בשביל הניסוי, גשו פעם אחת לבחור בבר ותתחילו איתו שיחה, תהיו מקוריות ושנונות, מלאות ביטחון עצמי
ושמחת חיים. מה זה? לא הצלחת להרים את עצמך מהכסא? לא מפתיע.
אז מה אני רוצה, למען השם, אתן שואלות. הרי מתחילים איתכן ללא הכרה, ולכן כבר נמאס לסנן בנימוס. לא, זו לא תשובה, יקירותיי. במשחק המינים הכפוי הזה לכל אחד יש תפקיד. אנחנו נידונו להתחיל איתכן ולשים פעמינו לכיוון השולחן שלכן, ואתן תעשו את המאמץ, תחייכו בנימוס, ותגידו, גם בפעם האלף: "אתה חמוד, אבל יש לי חבר".
אחרת תמשיכו גם אתן לשבת בבית ולחכות שמהאתר תבוא ישועתכן, כי אני ושכמותי כבר לא נקום. כי כמה אפשר, נו באמת.
- טור תגובה: לא כיף לקבל "לא"? גם לא כיף להגיד "לא"
