לחיות בסתירה

ברור לי שחייבים לעשות הכל כדי לשחרר את גלעד שליט, הכל אבל ממש הכל. ברור לי, באותה מידה, שאסור לעשות 'הכל'. כיוון ששחרור רחב של מרצחים ומנהיגיהם, הוא מסכן חיים, חלילה של רבים. מי עדיף, הכלל או הפרט? הפרט או הכלל? דמעות האם וגעגועי האב? או כל הסיכונים שאין להם פרצוף ודמות ממשיים?

אני מאמין שהתיאור הנפשי הזה שלי, משקף את הלך רוחם של רבים אחרים. מה עושים עם זה?

לחיות בסתירה. זה כל כך קשה. החוקר פסטינגר לימד אותנו כמה קשה רגשית לחיות בסתירה. כשאנו חשים בסתירה אנחנו נוטים לטייח כדי לחיות בשלום עם עצמנו. סליחה על הדוגמא הטיפשית, (שהוא נותן) אבל אדם שקנה בגד שמתפוצץ עליו, לא יכול להרשות לעצמו להודות בטעות. הוא לא יכול להרשות לעצמו לחיות בסתירה. ולכן הוא יכריז בקולי קולות עד כמה יפה ומתאים הבגד אותו קנה.

רחל מלמדת אותנו בפרשה, את סוד החיים בסתירה. היא הראשונה הבוחרת, מתוך רצון חופשי לחיות בסתירה. באומץ, בכנות, מתוך מבט ישיר בעיני המציאות האכזרית.

רחל אוהבת את יעקב. יעקב אוהב את רחל. לבן, האב הנכלולי של רחל ולאה עומד לרמות את יעקב הקרוב-הפליט בליל החתונה. ולהשיא לו אישה שהוא לא בחר בה. ולעכב, עיכוב צורב את שאיפת איחודם של יעקב ורחל, אחרי שבע שנות עבודה קשה, עבור נישואיו העתידיים לרחל. אין ספק שרחל יודעת על המזימה. היא יודעת שהיא לא תינתן בליל הנישואין המתוכנן ליעקב. היא יודעת היטב שלאה, אחותה הבכירה תינתן בעורמה ליעקב. היא יודעת, והיא שותקת. היא יודעת שגם היא תינתן ליעקב. אך, היא לא תהיה אשתו היחידה. היא תאלץ להתחלק עם אחותה, ביעקב. מדוע רחל לא מונעת את המהלך הזה? מדוע היא לא מגלה את אוזנו של יעקב?

חז"ל לקחו את זה צעד אחד קדימה. והם מספרים שרחל אפילו סייעה ללאה לרמות את יעקב.

הבה נחזור לשרה. היא לא רוצה לחיות את הסתירה והיא גורמת להדחתה וגירושה של הגר מבית אברהם. בניגוד לרצונו. ומעניין שלפי חז"ל לאחר מות שרה, מחזיר אברהם את קטורה שהיא, לפי חז"ל, הגר.

יצחק (כמו אברהם לפניו) רוצה להכיל את הסתירה המגולמת במאבק על הבכורה שבין עשיו ליעקב. אך רבקה לא מאפשרת זאת. והם , אברהם ויצחק לא עומדים בפני דרישת נשותיהם , ומבטלים למעשה את הסתירה.

רחל, נכנסת לחייה הסותרים המסובכים בעיניים פקוחות. קרועה בין אהבתה ליעקב, לנאמנותה ללאה, היא מחליטה לאחד בחייה את הקצות הסותרים. היא חיה את שתי הנאמנויות שלה. חייה מסתבכים עוד יותר, כשמתגלה שהיא עקרה . לא די בכך, עקרותה מקבלת חיזוק כואב אל מול כוח הפריון של אחותה לאה. היא לא מתלוננת. אנו חשים בכאבה. א נו עדים להתפרצותה אל מול בעלה יעקב. "תנה לי בנים ואם אין מתה אנכי".

באחד ממדרשי החורבן המופלאים. זועקים האבות לאלוקים למנוע את החורבן, אך אלוקים לא נענה להם. ואז 'קופצת' רחל ופונה אל אלוקים , ואומרת לו" אני, בשר ודם, סבלתי את אחותי בביתי ולא קינאתי בה. מדוע אתה, שאתה כל יכול, מדוע אתה מקנא במנשה המלך ? את הרי מכיל את כל הסתירות כולם?

נדמה לי , כי בשבוע הזה, שכולנו מיטלטלים סביב שחרורו של גלעד שליט, אנו חווים שוב את הסתירה הקיומית שלנו כאן במלוא עוצמתה. הסתירה הנוראה, הכואבת, המדממת, שבין טובת הכלל, לבין טובת הפרט. כיוון שאני לא ראש הממשלה, ואני לא נדרש להרים את ידי בעד או נגד העסקה לשחרורו של גלעד. אני אומר לעצמי הנה סתירה לפניך. תאמר לעצמך: צריך לעשות הכל כדי לשחרר את גלעד. הכול מתגמד אל מול געגועי ההורים לבנם. הכול מתגמד אל מול סכנת החיים בה הוא נתון. לעשות הכול אל מול העינוי המתמשך בו הוא נתון. ובאותה נשימה אני אומר לעצמי –

חייבים לדאוג לכלל. חייבים לדאוג מהסכנה האורבת בשחרורם של מאות מרצחים. שלומו של הכלל , שלומם של הרבים - קודם.

אני אומר לעצמי: "הלוואי ואתה לך דעה מגובשת, היה לך נוח יותר". ומאידך, עמוק בתוכי אני שומע את הקול הפנימי שאומר לי " אל תטייח, תחייה את שתי האמיתות הכואבות בו זמנית"

ואני אומר למקבלי ההחלטות שלנו – אל תטייחו. הסתכלו למציאות בעיניים. מה שלא יהיה, מה שלא תחליטו – אמרו , יש סתירה, הכרענו כך, הכרענו אחרת. אבל אנא הסתכלו למציאות בעיניים. ואמרו – יש כאן סיכון, סיכון גדול. אבל...או.......אבל...

כי רק מי שמסתכל למציאות בעיניים, ידע להתמודד עימה. מי שמכחיש, נמצא בסיכון גדול יותר. אבל שבת זו של רחל, שעליה נאמר "רחל מבכה על בניה מאנה להינחם" היא שבת שבה הגעגועים לגלעד מתלכדים עם געגועיה הנצחיים של רחל , הניצבת על אם הדרך, ומאנה להינחם.