היה טוב, היה יוסי
יוסי עדן היה אחד הזמרים המזרחיים המצליחים בשנות ה-90, יותר מקובי פרץ ומושיק עפיה. אבל בניגוד אליהם, הוא סירב לעבור משירי דכאון לשירי ה"כפיים". בראיון הוא מסביר מדוע נעלם, מתחרט על הכסף שבזבז ומפרגן לאמנים חדשים
בשנות התשעים היה יוסי עדן אחד הזמרים המצליחים בז'אנר המזרחי, עם 15 דיסקים שהוציא, בהם לא מעט להיטים שהרטיטו לבבות. הוא שר על אהבה נכזבת, לב שבור, אהובה שעזבה, וכמובן, המוטיב העיקרי בשיריו, בגידה.
הופעותיו, במועדונים כמו "האוכף", "הצריף", "דרים", אולמי "טופז" בירושלים ובריכת "ווייסגל" ברחובות, היו מלאות עד אפס מקום. אלבומיו נחטפו כמו לחמניות טריות והוא זכה לכבוד (המפוקפק) ששמו ייכתב על קירות השירותים בבסיסים צבאיים, במקרה הרע, ועל גופן של מעריצות, במקרה הטוב.
יוסי עדן. "העדפתי לפרוש בכבוד" (צילומים: חיים קורין, נינו קסבי)
דעיכתו חלה בהדרגה, עם פריצתם של אייל גולן ושרית חדד. היא כבתה כמעט סופית עם הצלחתם של קובי פרץ ומושיק עפיה. אלה האחרונים סימלו את המהפך שעבר הז'אנר המזרחי. השניים, שהחלו את הקריירה עם שירי דיכאון, ממש כמו עדן, הבינו את שינוי המגמה והשכילו להתאים את עצמם לגל שירים השמחים יותר שהחל לתפוס תאוצה. עדן, שהצהיר אז כי לעולם לא ישנה את סגנונו המוזיקלי, הבין בדרך הקשה שהסגנון בו פעל חלף מן העולם, והוא עזב את תחום המוזיקה.
טור שעלה כאן ואיזכר את עדן לצד הזמר תמיר גל, החזיר אותו אחורה, לימים בהם השניים חלקו במות. כמו עדן, גם גל היה אחד מהזמרים הבולטים בסגנון הדיכאון בשנות ה-90, כמוהו הוא נעלם.
בהופעה. אין מעריצות, רק צעירים שמגלים אותו באינטרנט
אבל עדן מעדיף לראות בהיעלמותו מעולם המוזיקה פרישה מרצון. "הבנתי שאין לי יותר מה לחפש במוזיקה המזרחית", הוא אומר. "הסגנון שלי כבר לא פופולרי, ידעתי להיות חכם ולעזוב בזמן, בכבוד ולא בביזוי" הוא אומר.
מדוע לא התאמת את הסגנון המוזיקלי שלך למה שהולך היום? לקובי פרץ זה עבד בהצלחה.
"רציתי להישאר נאמן למוזיקה שלי ולא להשתכנז. הבטחתי את זה למעריצים שלי. אבל אשקר לעצמי אם אתן רק את הסיבה הזו: מדובר במכלול שלם של גורמים שהובילו אותי להחלטה לפרוש. אני נשוי עם ילד, ועוד אחד בדרך, וצריך לדאוג לפרנסה שלהם. היום זמרים שפועלים בסגנון שלי לא עושים כסף. המועדונים נסגרו ודיסקים כבר מזמן לא נמכרים. בלי הופעות אין פרנסה, וחייבים לחשוב על עוד גורמים, מעבר לריגוש שיש בעמידה על במה".
ממה אתה מתפרנס כיום?
"אני עובד בעסק משפחתי בתחום ייעוץ בהשקעות בבורסה ברמת גן".
זה נשמע מאוד אפור, במיוחד ביחס לעבודה כזמר מזרחי. אין אפילו טיפת געגוע?
"הגעגוע מתעצם מדי יום מחדש. אבל מה שהולך היום לא דומה למה שהיה בתקופתי ואני לא מסוגל להתמודד עם זה. האלימות במועדונים גברה והאלכוהול נפוץ יותר מאי פעם. בתור אבא, אני לא יכול להתמודד עם מראות של ילדות בנות 14 אפופות מאלכוהול ששוכבות על המדרכה ומהוות טרף קל לגברים".
המעריצות ממשיכות להיות בקשר?
"האמת שלא" הוא אומר בכנות מפתיעה. "לפעמים באים אליי נערים שמגלים אותי דרך האינטרנט ומבקשים ממני לחזור אבל זה בשוליים. להיות זמר זו לא עבודה קלה. לחזור לבית ריק אחרי שרק שעה קודם הרקדת מאות מבלים שעטפו אותך בחום ואהבה, ומיד אחר כך להיות לבד, זו תחושה קשה מאוד. המעבר בין שני המצבים האלה עשה לי לא טוב".
למי אתה מאזין היום? יש זמרים שאתה אוהב?
"אני מאזין בעיקר לנעימות, כמו אלו של יאני ואיסמעיל. באוטו יש לי דיסקים ישראליים של זמרים כמו רבקה זוהר ואריק איינשטיין, זמרים של פעם".
משה פרץ. עוד יגיע רחוק (צילום: דודו אזולאי)
מודע למידת ההפתעה שבקביעה הזאת, הוא ממהר להוסיף, "אני מאוד אוהב את משה פרץ ודודו אהרון. בדומה לי, גם הם כותבים ומלחינים את המוזיקה שלהם. אי אפשר שלא לכבד אמן שיוצר בעצמו את המוזיקה ולא תלוי בכותבים ומלחינים. השניים האלה עוד יגיעו רחוק".
מה העצה הכי טובה שתוכל לתת להם?
"שיבינו שהתהילה נגמרת. יום אחד אתה למעלה ולמחרת אתה מוצא את עצמך מהר מאוד למטה. שיחסכו. שידעו לשמור גרוש לבן ליום שחור. לצערי, כשאתה זמר מזרחי מצליח, אתה חי בלופ סביב עצמך. אתה חייב את המכונית הכי מפוארת. את הבגדים הכי יקרים. אתה חי בשופוני, בדאווין. לא הצלחתי לחסוך. לו הייתי יכול להחזיר את הגלגל אחורה, הייתי מכלכל את עצמי הרבה יותר בתבונה".
יש מחשבות על קאמבק, או שמבחינתך נטשת סופית את המיקרופון?
"מחשבות על קאמבק באות לי לראש לפעמים, אבל מפחיד אותי לחזור, חיי המוזיקה זה עולם מפחיד. המפיק הוותיק שלי מתחנן שנחזור לחדר הקלטות ולעשייה. אבל זה לא מתאים.
"צריך לדעת מתי לפרוש ולהבין שיש זמרים כמוני שהצליחו, ובאופן טבעי באו חדשים שלקחו את כל התהילה. העדפתי לא לשקוע אלא לפרוש בכבוד. וגם בוא נודה באמת, אני יודע לעשות מזרחי כבד, לא מתאים לי ה"כפיים", זה לא אני".
