עד נגד דמיאניוק: "לכל האוקראינים דם על הידיים"

פיליפ ביאלוביץ', ניצול שואה בן 80, היה בזמן מלחמת העולם השנייה אחד מעובדי הכפייה במחנה ההשמדה סוביבור. בינואר הקרוב יגיע למינכן כדי להעיד במשפטו של ג'ון דמיאניוק, ולספר את סיפורו של המחנה. בשיחה עם ynet, מסביר ביאלוביץ, המתגורר כיום בניו-יורק, כי לא יעיד ספציפית נגד דמיאניוק, אלא רק יספר באופן כללי על מעשי הזוועה.

במשפט שנפתח הבוקר (יום ב') באיחור קל וברעש גדול, יעידו ניצולים נוספים שהיו בסוביבור. כן ייעשה שימוש בעדויות בכתב של ניצולי המחנה שמתו כבר, ויושמעו עדויות נוספות של ניצולי שואה. עם תחילת הדיונים הוצג חלק מקו ההגנה של מי שנאשם ברצח עשרות-אלפי יהודים: לטענתו, הוא בכלל היה קורבן של הנאצים - ורק מילא פקודות.

אולם ביאלוביץ' משוכנע שדמיאניוק השתתף בטבח - מעצם העובדה שהיה שם: "לכל האוקראינים דם על הידיים, כולם השתתפו בטבח. אני חושב שהעדות שלי כן תעזור להבין את התמונה המלאה".

פיליפ ביאלוביץ' מניף את דגל ישראל בטקס ליד אנדרטת רפפורט

לזכר נספי השואה בוורשה, לפני כחודש (צילום: דלית שחם)

"סוביבור היה מחנה של 250 אלף איש", הוא מספר את סיפורו. "אני הגעתי לשם עם אחי, שתי אחיותיי ואחייניותי. אחי נתן לי את הסיכוי לחיים, הוא שמר עליי. כשהגענו לשם, אחיינתי נפרדה ממני, חיבקה אותי ואז לקחו אותה לקרמטוריום. היא הייתה בת שמונה. אני עבדתי בסוביבור כחייט, תפרתי בגדים, ומתי שמצאתי תכשיטים הייתי צריך לשים בכספת. לא רציתי לעזור להם אז זרקתי את כל התכשיטים שמצאתי לאסלה. זה היה הסיפוק שלי".

שפטל: "הכול הצגה"

מי שממש אינו רווה נחת מהנעשה באולם בית המשפט במינכן הוא עו"ד יורם שפטל, שהיה סנגורו של דמיאניוק במשפטו בישראל. המשפט הסתיים ב-1993 עם זיכויו מחמת הספק בערעור בבית המשפט העליון - לאחר שבית המשפט המחוזי קבע כי היה "איוון האיום" ממחנה ההשמדה טרבלינקה, וגזר עליו גזר דין מוות. "הקרקס במינכן זה המסמר האחרון בארון המתים של משפט הראווה המביש שהיה בבנייני האומה בירושלים", הוא אומר.

עו"ד שפטל (מימין) מגן על דמיאניוק בבנייני האומה, 1987. "הנחלתי למשפט

הישראלי הממסדי את המפלה הכי חמורה שנחל" (צילום: איילון מגי, לע"מ)

שפטל גם תוקף את ההתבססות על עדויות כתובות, וטוען כי בלתי אפשרי לבסס עליהן הרשעה: "זו הזניה של המשפט. אי אפשר לקבוע ממצא עובדתי במשפט עם פלוני. אי אפשר לבסס הרשעה על עדויות כתובות". גם על איכות העדויות הוא מעביר ביקורת: "עדיין לא למדנו לקח? כבר הוכח שאי אפשר להתבסס על שש עדויות של ניצולים שדיברו על 40 שנה אחרונית, אז ודאי וודאי שאי אפשר להסתמך על עדות של קשיש בן 92 שהולכת 60 שנה אחורנית. גם יהודי טוב יכול לטעות אחרי 50 שנה -

שלא לדבר על כך שזו רק עדות בכתב, והעדות הזו היא בדיחה. משפט נסמך על עדויות שהיו לפני חודש-חודשיים או שנה-שנתיים. ראינו כבר מה קורה כשרוצים להתסמך על עדויות מ-40 שנות מרחק".

שפטל לא מתכוון לנסוע לגרמניה למשפטו של דמיאניוק ("רגלי לא תדרוך שם"), אך הוא  מספר כי סנגורו של דמיאניוק במשפט הנוכחי, עורך הדין גינתר מול, יצר עמו קשר, "ועזרתי לו בדברים טכניים, אבל לחלוטין לא קשורים למשפט הזה".

המשפט בהחלט מעלה בו זכרונות: "עלה בידי להנחיל למשפט הישראלי הממסדי את המפלה הכי חמורה שנחל עד אז ומאז - כי הוא ניהל משפט ראווה מביך. כך גם המשפט במינכן היום".