תולה את הקסדה: יוני בן-שלום חצה את אמריקה

השלג שחגג איתי את צאתי צפונה מאושואייה נטש אותי כ-100 ק"מ משם. אני חוזר על אותו כביש ממש ועל אותה מעבורת שתחצה את מיצר מגלאן ואל העיר ריו גאייגוס (Rio Gallegos). החלטתי לעשות את כל המרחק הזה בנסיעה רצופה אחת.

העלייה צפונה לבואנוס איירס, מרחק של כ-3,000 ק"מ, היא קטע שניתן לקרוא לו מינהלתי. עם זאת, זו רכיבה אתגרית לכל דבר. נכון שהגעתי לקצה, אך גם בדרך למעלה יש די מקומות מעניינים ודרך תובענית.

בריו גאייגוס חזרתי לאותו חדר באותו מלון, והחלפתי צמיג אחורי במוסך קרוב, מכיוון שמצמיגי השטח שהרכבתי בסנטיאגו שבצ'ילה, לפני כ-4,500 ק"מ, כבר לא נשאר הרבה.

כביש מספר 3 איכותי - מסלול אחד לכל כיוון, וכל מה שראיתי בדרך שעלתה עד לפוארטו סאן יוליאן (Puerto San Julian), היו שדות פאמפאס צפופי שיחים ומגודרים בגדר הדרום-אמריקנית הסטנדרטית, שגובהה 80 ס"מ וקלונסאות, שביניהם מתוחים חמישה חוטי מתכת. עדרי מקנה ובקר רעו במרחבים, ומדי פעם חצתה את הכביש להקת גואנקו, שדילגה מעל לגדר בקלילות ונעלמה לתוך האופק.

בואנוס איירס. חזרתי אל העיר בנסיעה רצופה אחת (צילומים: יוני בן-שלום)

ביום השני הגעתי לסן יוליאן (San Julián) - מקום שרציתי מאוד להכיר מקרוב. זה התחיל ממפגש שלי עם ספריו של אנטואן דה סנט אקזיפרי, הדוכס/טייס/סופר הצרפתי, שידוע יותר כמי שכתב את "הנסיך הקטן". על משל החיים שארג שם בדמיון ויד קלה גדלו דורות של אנשים שלמדו משהו על פרספקטיבה. הספר שלו שאהבתי מכל היה ספרון קטן שנכתב ב-1931 ותורגם בידי מנשה לוין עוד ב-1946 בשם "טיסת לילה" (הוצאת ספריית פועלים).

בספר מספר סנט אקזיפרי על התקופה שלפני מלחמת העולם השנייה, שבה עבד כטייס במטוסים שהובילו דואר מארץ האש לבואנוס איירס. התאהבתי בספר; היה בו סיפור על העזה מול מחויבות. ריחוק מול קרבה. סקרנות למרות ידע רב. צפיפות מול ריקנות.

הוא ידע למלא כל מישור ריק בפאמפאס וכל גבנון בענני קומולונימבוס שראה באופק בתיאור עוצמתי. הזדהיתי עם יכולתו לראות בצורה מרחבית באופן יוצא-דופן, פרספקטיבה שמביאה בחשבון כל כך הרבה נקודות מבט, ולא רק פיזיות. הוא דיבר על בדידות, על טבע אנושי, על כמיהה, פחד, געגוע.

את הספר הזה אני נושא איתי לכל מקום. גם במסע הזה הוא שכב שם בתחתית הארגז הימני, שמא אזדקק לכמה רגעים של שאר-רוח. לא הוצאתי את הספר עד שהגעתי לסאן יוליאן. המקום מוזכר בספר כאחת מתחנות התדלוק שמטוסו היה נוחת בה. שם מוזכר המקום ככפר קטן, כיום זו עיירה החיה מעבודה בתעשיית הנפט באזור, ומעצם מיקומה לחופו של מפרץ שלו.

למפרץ הזה הגיע ב-31 במרץ 1520 פרדיננד מגלאן וייסד את פוארטו סאן יוליאן. מגלאן, שסבל רבות מתככים, בגידות, בריחות ומרידות של אנשי צוותו, תלה כאן שניים מהמורדים. לימים (1578) הגיע גם פרנסיס דרייק, הימאי הבריטי, שהחל כשודד ים והמשיך לתוך דפי ההיסטוריה כמגלה ארצות בשם בית המלוכה (בעיקר בזכות העברת האוצרות ששדד למחסני הכתר), וערף על החוף את ראשו של סגנו המורד.

פגישה עם העיר המלוכלכת ביותר בכל המסע

באתי לטיילת לאורך החוף שבה עמדו שתי אנדרטאות, אחת בדמות אוניית מפרש לציון הגעת מגלאן למקום, והשנייה מטוס מיראז' שהוצב על עמוד בטון לזכר הנופלים במלחמת פוקלנד ב-1982. על חרטומו של המטוס מצוירות שלוש משחתות, שכנראה היה שותף בפגיעה בהן, והנה אני מגיע לכאן להזכיר אדם שאין מצב לדחוק אותו לתוך היסטוריית הגיבורים הרשמיים של המקום.

האנדרטה לזכר הנופלים במלחמת פוקלנד בסאן יוליאן

סנט אקזיפרי חזר לצרפת אחרי שהות בארצות הברית. חרף גילו המבוגר הצטרף לצבא צרפת החופשית, ויצא לכמה גיחות הפצצה וקרב אל מול מטוסי גרמניה, במרחב האווירי שבין דרום צרפת לחופי איטליה.

הוא אבד בים מול חופי מרסיי באחת הגיחות האחרונות של המלחמה. לפני זמן לא רב טען חוקר צרפתי כי מצא את שרידיו. ישבתי שם על שפת המדרכה מול החוף, ושוב קראתי את הפרק שבו הוא מספר על ההגעה למקום.

יצאתי למחרת מסאן יוליאן. חלפתי ליד מה שנראה לי כמו מסלול הנחיתה הישן, שבו כנראה השתמש גם סנט אקזיפרי, והגעתי לקומודורו ריבדיבה (Comodoro Rivadiva), העיר הגדולה בפטגוניה, המשמשת מרכז תעשיית הנפט של ארגנטינה. זו אולי העיר המלוכלכת ביותר שראיתי בכל המסע. שקיות ניילון - שמתעופפות, כנראה, מהמזבלה העירונית שאיזה חכמולוג מיקם ממערב לעיר שבה מנשבת רוח מערבית קבועה - היו דבוקות לכל גדר, חוט, קיר או שלט.

קומודורו ריבדיבה. מרכז קודחי הנפט של ארגנטינה

בינתיים נודע לי כי יואן וונסה, שני הרוכבים הבריטים שגלי ואני פגשנו באקוודור, ואחר כך גם במדבר בפרו ובקוסקו (והכל במקרה) - נמצאים בעיירה כ-200 ק"מ מערבה. קבענו שהם באים לאזור שלי ונבלה יום ביחד.

בבואם הם סיפרו כי יש באופנוע שלהם נזילה מהבולם האחורי, ובעיקרון אחרי ההתהפכות בבוליביה, הם ממעיטים כמה שניתן לרדת לדרכי עפר. בתוכניתם להגיע רק עד לקרחון פריטו מורנו, ומשם לחתוך הביתה. בדקתי את הבולם שלהם, ולי הוא נראה תקין.

ישבתי ערב שלם עם שניהם, ושיכנעתי אותם כי לקרבה כזו לאושואייה על אופנוע הם כבר לא יגיעו לעולם והם חייבים לעשות מאמץ ולהיצמד לתוכניות שלהם. למחרת הם אכן יצאו לשם (הגיעו, וכרגע כבר עולים צפונה).

יואן וונסה. נפגשים בפעם הרביעית בעזרת יד הגורל

חצי האי ולדז - אתר חובה לחובבי יונקי-ים

תיכננתי להגיע לחצי האי ולדז, שמורת טבע שלחופיה מגיעים יונקי-ים רבים, כמו לוייתנים, אריות ופילי ים וגם להקות פינגווינים, שזו עונת הדגירה שלהם. בקיצור, אתר חובה.

לשם כך גילגלתי עצמי לעיירה פוארטו מאדרין (Puerto Madrin) היושבת בתוך מפרץ מוארך ושקט. שכרתי חדר ב-B&B ויצאתי מוקדם מאוד ליום רכיבה ארוך בדרכי עפר של השמורה העצומה, מהלך כולל של כ-400 ק"מ. בשמורה חופים המעוצבים ומסודרים כדי לקלוט את התיירות הרבה המגיעה לכאן.

פרט למקומות שבהם בעלי החיים חוצים את הגדרות ואז הם ממש לרגליך, יש ללכת בשבילים מגודרים ומסומנים כדי לא להפריע להם. פינגווינים ואריות-ים שוכבים להם שם כאילו אנחנו לא קיימים. אינם בורחים ואינם חוששים. חווייה מתקנת, למי שרגיל שרוב בעלי החיים בטבע נעלמים כשהוא מתקרב.

אריות ים בפנינסולה ולדז. אינם בורחים ואינם חוששים

בדרך לבואנוס איירס עברתי גם בעיירות טרס ארויוס (Tres Aroyos) ואזול (Azul) ובחלוף שמונה ימים, באתי יום אחד בשעת אחר צהריים לתוככי בואנוס איירס. שם כיוונתי למקום הנקרא "דקאר מוטוס", שנהפך כבר מוסד בעל שם עולמי בקרב רוכבים המגיעים לדרום אמריקה, או עוזבים אותה על אופנוע.

זוג יהודים, מכונאי ואשתו הנחמדה, הקימו מוסך היושב בשכונת פלורידה בשולי העיר, שבו ניתן לקבל שירותי תיקונים וטיפולים לכל סוגי האופנועים המגיעים ליבשת (שלא תמיד ליצרן או לדגם יש כאן איזה כיסוי מקצועי), ובפינת המוסך חדר המכיל ארבע מיטות, מטבחון ומקלחת חמה.

מאחור יש חצר, שבה ניתן להקים אוהלים למי שמתאים דווקא קמפינג. ניתן להסתייע בהם בארגון הטסה החוצה מארגנטינה, או עזרה בשחרור מהמכס למי שמגיע. כבר מהדרך שיריינתי לעצמי מקום כאן.

הכנת האופנוע להטסה, לא לפני שיעבור שטיפה טובה

בואנוס איירס, שבה יצאתי לשוטט, היא עיר מ-ד-ה-י-מ-ה . מטרופולין גועש כלי רכב, עטור שדרות עצים ופארקים, רחובות רחבים ובניינים מקסימים ביופיים ובאיכות תחזוקתם.

נראה כי בשעת צהריים כל 13 מיליון התושבים יורדים ביחד לאכול, ולאכול בארגנטינה - למי שעוד לא תפס - זה לא כדי להיות שבע, זה כדי להיות שמח. האוכל כאן מגוון ביותר, החל במסעדות אסאדו שבחזיתן מעגל של בעלי חיים משופדים סביב מדורת גחלים, ועד למסעדות בריאות הכי יאפיות, עם אוכל ירוק, צלחות מרובעות ושישה סוגי קפה.

אם תל אביב היא עיר ללא הפסקה, כאן ההפסקה בצהריים היא קודש, אך הפיצוי מגיע בערב בשעת הסגירה שנמתחת עד לשעות הקטנות של הבוקר, וחיי הלילה תוססים כאן ברמות.

אסאדו בבואנוס איירס. אוכלים לא לשם שובע, אלא כדי להיות שמחים

בישלתי את הרעיונות תוך כדי רכיבה

זו אכן הכתבה האחרונה של "חוצה אמריקות" ב-ynet, אך זה אינו סופה של הכתיבה. הדיווח מהדרך היה אתגר לא קטן כשלעצמו. ההחלטה שכפיתי על עצמי להכין כתבה מהדרך על כל קטע מסלול דרשה ממני משמעת ברזל, כוחות והרבה אילתור.

כמו בהכנת ההכתבה הזו, בישלתי את הרעיונות תוך כדי רכיבה. בהפסקות הייתי רושם על פתק שמות אנשים, מקומות או גבהים. לעתים הפתק היה אובד או נרטב בגשם ומתפורר. הייתי מכניס בסוף היום דברים לטיוטה בפנקס, מתחיל לערוך לפי סדר, מחטט באינטרנט לחפש קישורים במפות ומעדכן שמות.

נוסף על כך, הייתי נכנס למחסן הצילומים לארגן משהו רלבנטי מהעבר. לעתים ישבתי בחושך לאייר משהו שיישאר לי בזיכרון, ואז פעם בשבוע הייתי מקדיש בממוצע שבע שעות (כן, שבע שעות), שנהניתי מכל שנייה בהן, לכתוב ולערוך את הפוסט לבלוג. היה זה מחזור התעסקות שכלל כתיבה, מחיקה, עריכה ותיקונים, ולבסוף גם הכנסת תמונות.

לעתים באמצע הכנסת הדברים הרשת נפלה, או שהמחשב פתאום שבת או כבה לפני שעשיתי "save". ואז ישבתי עד הבוקר להשלים הכל מהתחלה, אם זה באוהל, בתחנות דלק, בצריפים דלוחים או במסעדה שכבר רצו לסגור והשאירו לי יציאה לחשמל.

צללית נסיעה בפטגוניה. הדיווח מהדרך היה אתגר לא קטן

פעם בשבוע הייתי יושב עם המידע והחומרים ומנסה לדחוס הכל ל-1,200 מילה ל-ynet, בידיעה מרגיעה שהדברים עוברים לפחות עוד יד מקצועית של עריכה ועיצוב בכתיבה לקהל מגוון, המחפש מקצב וניסוחים שונים. חשבתי לא מה לכתוב, אלא מה לקצץ.

לקח לי זמן להבין כי נוסף על המגיבים הרגועים והענייניים - שהיו בהם גם שצדקו בביקורתם - מסתובבים בזירה הזו גם הרבה סכינאים גסי רוח, שמדגימים יותר מכל את כוחה של תיבת התהודה הציבורית-חינמית הזו, לשלוף שדים ולשגרם לחלל בלי לדפוק חשבון. תא וידוי שבו אנשים אומרים עלי דברים, אבל אולי בעצם מתכוונים לעצמם.

בתחילה ניסיתי ליצור קשר עם כמה קיצוניים ממש, ולאחדים הצלחתי להסביר את מניעיי. עם זאת, אני רוצה להודות לגרועים שבמגיבים שירדו מתחת לחגורה, כי הם נתנו לי נקודות שפל אנושיות להשוות אליהן דברים בחיי, ולכן באופן אבסורדי אני מעריך אותם.

זו הייתה גם חוויה להיכנס לשידור הישיר אצל אבי אתגר ברשת ב' בשבתות, כשבארץ צהרי היום ואצלי שלוש לפנות בוקר באיזה חור ביוקון או במקסיקו באוהל רטוב, או בהוסטל בין שמונה אנשים ישנים בחדר משותף, מה שחייב אותי לצאת לקור בחוץ, לדבר לרדיו כאילו אני באיזה אולפן, וגם לנסות לזכור הכל ולהישמע מעניין וקולח.

תודה לאנשים היקרים שהיו לידי ואיתי

אני מקווה שאשב במהרה להפוך את המסע הזה לספר, שיכיל מן הסתם הרבה דברים שעדיין לא סיפרתי עליהם, מעצם היותי בתוך הדבר עצמו וניתן לכתוב עליהם רק ממרחק, וגם מפאת רגישותם של אירועים ואנשים, דברים שנכון להכניס רק לספר.

עם זאת, עוד לפני שאני נוטש את דרום אמריקה, חשובה לי הבעת התודה הפומבית. לאנשים היקרים שהיו לידי ואיתי לפני הדרך ולאורכה. אומרים שנסיעה למקום רחוק, מקרבת, וזה נכון.

מקווה שאשב במהרה להפוך את המסע הזה לספר

תודות:

גלי שלי. האדם, החברה והאהבה הכי גדולה שזכיתי בהם בחיי. בנותיי אילאיל, טל ותמר הנפלאות שלי, שהעניקו לי מכוח אהבתן להמשיך ולחתור הלאה. לאחיותיי שירלי ונורית. לחברים ששמרו עלי מרחוק. למי שתמך בקול או בשקט.

לעומר לוי מנהל הבלוג שלי. לעומר כנעני שמנסיונו עם אופנוע על הציר למדתי רבות. לבועז ארוך שהכין אותי לקטע המכונאי של המסע. לספונסרים שלי: "קרט" יבואנית מצלמות CANON לישראל, ו"קמור" יבואנית אופנועי BMW לישראל.

לישראלים הנפלאים שאירחו אותי בבתיהם שהיו על ציר המסע שלי: סינדי וערן בלב מדינת וושינגטון; הגר ועופר בסיאטל;, רוני ואדם בקאלגרי - קנדה; היידי ורפי באמריו - קליפורניה; עמיר פורת בסן דייגו; ירון ניר בן דודי ואסטריד בטפוזטלאן - מקסיקו; ג'ראלדין ואילן בוואחאקה - מקסיקו; רוזי ואבי בלימה - פרו.

תודה לאבי אתגר ולמפיקי רשת ב', לאנשי ynet, לוורנר באוזנהארט ידידי, שהקיף כבר את העולם על אופנוע כמה פעמים ואמר לי בפשטות "ג'אסט גו!", וכמובן לכל מי שהתיישב להגיב לכתבות כאן ולבלוג שלי.

יוני בן-שלום. תודה למי שתמך בקול או בשקט

למדתי במסע לא רק על ארצות, תרבויות עתיקות, רכיבת אופנועים ועל הישרדות במקומות מאתגרים. קיבלתי שיעור מדהים על מי שחיים סביבי בחיי השוטפים, מהמעגלים הכי קרובים ועד לאנשים רחוקים חסרי פנים, שוודאי לא אפגוש לעולם.

אנשים עם עוצמה אנושית, נשמה וטוב לב נדירים, וכמו שאני יודע שהגשמת החלום שלי עוררה אחרים להאמין ביכולתם לממש חלומות, גם אני מודה למי שפיזרו לעברי מעט אבק כוכבים והשראה בדרך לקצה הדרך.

כשהיה לי באמת בודד וזִיפְת על הנשמה, אך גם בהרבה רגעי אושר, זכרתי וחיבקתי את כולכם. הייתם איתי. אין לכם שמץ של מושג איזו התעלות ושמחה הוספתם לחיי.

תודה!

• לכל הכתבות של "חוצה אמריקות"
  

• לבלוג של יוני