המדיום הוא המסר

המקור לגודלו הנוכחי של בקבוק היין, 750 מ"ל, לא באמת ידוע. יש הטוענים שזאת כמות היין האופטימלית שאדם נהג לצרוך במהלך ארוחה במאה ה־18 (היום זאת הכמות המקובלת לזוג, ומה מעיד טוב יותר על התדרדרות המין האנושי); אחרים סבורים שזה מה שמכילות הריאות כשהן מלאות לגמרי: לא בדברים שאתם נוהגים למלא אותן, אלא בכמות האוויר הדרושה לאלה שנושפים בזכוכיות כדי לנפח כוס. כך או כך, בעולם היין מייחסים חשיבות רבה לגודל הבקבוק, וטוענים שיש לו השפעה ישירה על הטעם.

החוכמה המקובלת היא שההבדל בין חצאי בקבוקים (נו, הקטנים האלה שמגישים בחתונות של קמצנים), בקבוקים שלמים ובקבוקי מגנום הוא כמות החמצן בבקבוק: גם זאת שנמצאת בין היין לפקק, וגם זאת שחודרת דרך השעם (פקקי הברגה זה סיפור אחר, אבל בגלל נדירותם היחסית נעזוב אותם בינתיים). לשלושת גודלי הבקבוקים יש צוואר בגודל זהה ובדיוק אותם פקקים, כך שכמות זהה של חמצן משפיעה על כמות משתנה של יין. מכאן ההנחה שיין בחצאי בקבוקים מתיישן מהר יותר ובפחות אלגנטיות מיין בבקבוקים סטנדרטיים, שמצידו מתיישן פחות טוב מהתכולה של בקבוקי מגנום. אני, למען האמת, חשבתי לפני הטעימה שמדובר בקשקוש. מגנום או לא, רוב היינות הישראליים צעירים יחסית וחסרים את היכולת להתבגר במשך שנים ארוכות, ולכן הנחתי שנגלה ביניהם הבדלים זעירים אם בכלל. ומה אתם יודעים: טעיתי.

הירדן מרלו 2003, היין הכי טוב ששתינו, היה גם הוותיק ביותר בטעימה. הוא מצוין בשני הפורמטים, ולמרות גילו המתקדם יחסית, דווקא בו לא התגלו הבדלים גדולים מדי ביניהם. הוא זכה בציונים הגבוהים ביותר - כולם בין 9 ל־10 - ולתיאורים מקצועיים כמו "פצצה". ב־105 שקל לבקבוק הרגיל וב־207 למגנום, מדובר גם ביופי של קנייה.

גם ביין המערה של יקבי בנימינה, מבציר 2005, לא התגלו הבדלים גדולים בין הבקבוקים. המערה, שהציונים שלו נעו בין 8 ל־9.5, הוא יין סולידי ומאוזן מאוד. התלונה הגורפת היחידה שאפשר להשמיע בקשר אליו נוגעת למחיר: 180 שקל לבקבוק הרגיל, 365 למגנום.

ההבדל הגדול הראשון שגילינו היה בבציר 2006 של "אודם", סירה מסדרת אבני החושן של יקבי בנימינה, שקיבל ציונים בין 7 ל־9: כל הטועמים הסכימו שהאודם במגנום טוב ועשיר בהרבה מזה שבבקבוק הרגיל, למרות שלדעתי היה כדאי בכל מקרה לחכות איתו לפחות עוד שנה־שנתיים. הוא עולה 130 שקל בבקבוק הרגיל ו־280 במגנום, וכאן ההמלצה ברורה: לכו על המגנום.

שני יינות של רקנאטי היו הבאים בתור מבחינת הציונים. שתינו את הרקנאטי רזרב מרלו כרם מנרה 2005, שבו הבקבוק הרגיל היה "יותר חומצי", ו"קצת יותר אלים" (מדובר בטועמים עדינים במיוחד, קחו בחשבון), ואילו המגנום היה פשוט "יותר טעים". ציונים? בין 7 ל־8.5. מחיר: 90 שקל לקטן, 195 לגדול. הרקנאטי הבא, רזרב קברנה סוביניון כרם בן זמרה 2004, היה היין היחיד שלגביו הסכימו כמעט כולם שהבקבוק הקטן טעים מהגדול. הקטן אפילו תואר כ"פנטסטי" על ידי אחד הטועמים, והוא באמת הפתיע את כולם לטובה. הציונים היו דומים מאוד לאלה של המרלו, וגם המחיר דומה: 95 לרגיל, 215 למגנום.

היין הלפני־אחרון בציוניו היה הסנדרו קברנה מרלו 2007 של יקב אלכסנדר, שזכה לציונים שבין 6 ל־8 ולתחושה כללית שזה לא בדיוק זה, ושאין הבדלים גדולים בין המגנום לבקבוק הרגיל (89 שקל לרגיל, 195 למגנום). היין החלש ביותר בטעימה היה גם המיובא היחיד: וילה אנטינורי 2005. ההבדלים בין הציונים היו גדולים מאוד אז נעזוב אותם, אבל אפשר לומר שבאופן כללי, המגנום זכה לתגובה טובה יותר. כאן תשלמו 91 לבקבוק רגיל ו־211 למגנום.

רוצים סיכום? הנה: באופן כללי מאוד אפשר לומר שבהחלט יש הבדלים בין יינות בבקבוק מגנום ליינות בבקבוק רגיל, ושכמעט תמיד ההבדלים האלה הם לטובת בקבוק המגנום. באופן יותר ספציפי, פשוט תקנו את הירדן. לא משנה באיזה גודל. 

המסבאה שבסוף היקום

את הטעימה ערכנו בבר היין "פינוטאז'", בואכה יפו. העיקר אומרים שאנחנו לא יוצאים מתל אביב

"פינוטאז'" הוא בר יין שנפתח לא מכבר ברחוב סלמה, על הגבול שבין תל אביב ליפו. יש הטוענים שמדובר ברחוב המכוער ביותר ביקום; אני אומר שהוא בלי ספק שייך לעשרת המובילים, לצד ז'בוטינסקי ברמת גן ואיפה שלא יהיה בעפולה. אבל דווקא בגלל זה, פינוטאז' בולט בסלמה כמו בר יין בין חנויות לחלקי חילוף.

על הקירות תלויות עבודות של אמנים צעירים. תפריט האוכל נחמד ולא יקר מדי (25 שקל לסביצ'ה מוסר ים, 35־50 לפלטות גבינות ונקניקים) יש חדר שלם שמוקדש כולו לסיגרים, וכמעט מיותר לציין שתפריט היינות רחב ומרשים (יש גם משקאות אחרים, אבל רק כאלה שהם על טהרת הענבים, אז אל תתפדחו עם "יש ג'י.בי?"). את הטעימה עשינו בקומה השנייה של המקום, שמשמשת מין "פרייבט רום" נעים, שזה למתקדמים: אתם יכולים פשוט לקפוץ לכאן פעם עם בחורה ולעשות קולות של תרבותיים. היא בהחלט עשויה להאמין לכם.

• פינוטאז', סלמה 10 תל אביב