צלילה ממארת

בסוף ימיו, כשכבר היה מובס והבין שהרופאים אינם יכולים לעשות דבר למענו, ישב רפי ליבנה שעות ארוכות בקפה 'טרסה' מול ים הרצליה. הים היה כל עולמו. ליבנה, סגן-אלוף בשייטת, עשה 25 שנות צלילה בקבע ובמילואים. בעולם המשימות

התת-מימיות הוא נחשב למקצוען אמיתי שחווה הכול. אלפי שעות בילה במעמקים, והצלילה נותרה אהבתו הגדולה עד הרגע האחרון.

והרגע הזה הגיע מוקדם מאוד, מוקדם מדיי. ליבנה, איש גדול וחזק, מלא חיים ואנרגטי, שאחרי הצבא פתח בתל-אביב את 'רוטשילד'ס פאב' המיתולוגי, היה האחרון שהדימוי שלו התחבר למחלה סופנית. לסרטן שנפל עליו יום אחד בגיל ‭,44‬ הוא התייחס כאל מבצע מעמקים מסובך, אבל בר-כיבוש. הוא היה נחוש לא לתת להפתעה הזו להכניע אותו. המאבק לחיים היה מבצע, כל טיפול היה יציאה למשימה נועזת, וכל פגישה עם רופא הצדיקה תחקיר מדוקדק. כימותרפיה זכתה אצלו לכינוי 'התקפה‭.'‬ בשייטת לימדו אותו שאין דבר כזה אי-אפשר, וכשישב מול הרופאה שלו שהרימה ידיים, הוא הזדקף ורעם: "תמצאי משהו לנצח את זה, אחרת אני לא זז מפה‭."‬

בשנים שבהן נאבק בסרטן, ניהל ליבנה יומן מחלה. לא רגשני, לא פייטני, רישום מסודר של תאריכים ופעולות. על דפים כחולים רשם מתי חלה, כיצד טופל ואיך השפיעו עליו התרופות. "גירוד בשפה, עצבני מאוד, עייף יותר, שוכח מילים, כואב‭."‬ היומן הזה מגלה שיותר מכול הוא היה מוטרד עד טירוף ממה שהורג אותו. בחור בריא כמו שור, עם רקורד רפואי מושלם, כושר פיזי מעולה ותאוות חיים עצומה. אחרי מיליון שאלות ושיחות עם רופאים ועם חברים ליחידה היה ליבנה כמעט משוכנע שפיצח את החידה הנוראה. את התשובה כתב בעיפרון בתחתית אחד הדפים הכחולים ביומן שלו.

"הצלילות בקישון‭,"‬ הוא כתב שם, והיום יותר ויותר חברים שלו ליחידה מבינים לְמה הוא התכוון.

"נאבק נגד הבית, יורק לבאר ממנה שתית". תמיר (צילום: אלעד גרשגורן)

בראשית היה הסירחון  

הם קראו לו "הפישון" במלעיל, ויותר מכול זה ביטא את התיעוב והגועל שחשו כלפי הנחל הזה. הם קראו לו גם "הג'ורה של המדינה‭,"‬ "הרפש של הצפון‭,"‬ "סיוט הלילה‭."‬ לא הייתה קללה בלקסיקון שלא השתמשו בה. את הריח המצחין שעלה מהקישון הם לא שוכחים עד היום, ריח עז של כימיקלים, נפט ושמנים, "כאילו נפלת לתוך הלוע של ארובת בתי-הזיקוק בצפון‭."‬

המים היו בצבע ירקרק מחליא, שמנוניים ועכורים מאוד, הכי עכורים בארץ. "מספיק רק לנשום את האוויר שם כדי למות‭,"‬ נזכר אחד מלוחמי השייטת. חושך מוחלט בתוך המים, בוץ טובעני ונחל, שהדגה שלו שבקה חיים כבר לפני שלושים שנה. כל-כך מטונף, כל-כך מזוהם בחומצות ובשפכים של מפעלים פטרוכימיים ובתי-הזיקוק, שהזרימו לקרבו במשך עשרות שנים, עד שאפילו החיידקים לא הצליחו לשרוד. זקן דייגי מעגן הקישון לא זוכר מתי טבל שם אדם להנאתו.

לא היה כמעט חומר רעיל בתעשייה של ישראל שלא הוזרם לנחל הקישון, ובפרט לקטע המזוהם ביותר, שבעה קילומטרים בשפך הנחל הנושק למפרץ חיפה. כימיקלים, פסולת רעילה של מפעלי דשנים וחומרים כימיים, מתכות כבדות, אמוניה, ניטרט, זרחן, שמן, דלק, סולר, נפט, שמן דיזל וחומצות. הרשימה יכולה להשתרע על-פני עמודים שלמים. הקישון היה ונשאר המזוהם בנחלי הארץ. "הירקון‭,"‬ אמר לנו מומחה אחד, "הוא נחל של מים מינרליים צלולים לעומת הקישון". 

לעומק ביצת הזוהמה הזו נשלחו לצלול מהטובים בלוחמי צה"ל, חיילי השייטת. תחקיר ‭7'‬ ימים' מגלה שבמשך 25 שנה שלח חילהים את חיילי השייטת והילת"מ (היחידה למשימות תת-מימיות בשייטת) לאימוני צלילה בקישון. מאות מלוחמי השייטת צללו כמעט מדי יום, לעתים במשך שעות ארוכות ברציפות, בקטעים המזוהמים של הנחל ליד מפרץ חיפה. הם צללו בנמל הקישון, במעגן הדיג, בשפך הנחל למפרץ חיפה, באזורים שנחשבים לשיא הזיהום הימי.

"צללנו בלילה, בחשכה, בצחנה נוראה, בקור איום‭,"‬ משחזר ד‭,'‬ לוחם בשייטת. "המים היו כל-כך עכורים, שלא ראית את כף-היד שלך. לא יכולת לראות את חברך לצלילה ממרחק של 30 סנטימטר. לכן כשירדנו למעמקי הקישון לא הסתפקנו בחבל שקושר בין הצוללים, אלא שמרנו כל הזמן על מגע פיזי. כל דקה הייתה כמו נצח, רק רצית לגמור את הצלילה בים הסירחון הזה. כמו מסע כומתה, המתמשך על-פני כמה חודשים. כל-כך שנאנו את זה, שכאשר הודיעו לנו על מסע רגלי מפרך במקום צלילה בקישון, קפצנו משמחה. יצאנו משם שחורים כאילו מישהו צבע לנו את הפנים בטינופת איומה. גם הציוד היה שחור ומסריח, והיית צריך לשטוף אותו שעות במים מלוחים ומתוקים כדי להיפטר מהריח‭."‬

הם לא רק הריחו את זה, לעתים גם נאלצו לשתות את זה. "אתה מנסה לא לשתות, אבל כל הזמן המים בפה שלך, בתוך המסכה שלך, ומפעם לפעם אתה לוקח שלוק, כשאתה עולה למעלה באמצע הצלילה. אתה אמנם עטוף בחליפת צלילה, אבל המים חדרו דרכה. הם נדבקו אליך ועטפו אותך, המים המלוכלכים האלה. הרחנו אותם, טעמנו אותם‭."‬ לעתים רחוקות אפילו נענשו הלוחמים בשתיית מי הקישון: ממלאים את הסנפיר ושותים.

אורן מוסט, לוחם בשייטת, כיום סמנכ"ל 'סלקום‭:'‬ "זה היה כמו לחיות בטינופת בדרגות איומות. על המים צפו רפש, שמנים, זבל, קרשים ופסולת. ומתחת רק עכירות ובוץ טובעני. אין מילים לתאר את השיט הזה. אחרי כל צלילה כזו היינו מתקלחים לפחות 40 דקות, טקס שלם. היית צריך סבון-סוסים כדי לגרד את זה מהגוף. לא רק את הלכלוך היינו צריכים לקרצף, אלא גם את ההרגשה‭."‬

אבל היה במים האלה משהו ששום סבון-סוסים בעולם לא יכול היה להסיר.

קוראים לזה ארסן, בנזן, קדמיום, ניקל וכרום. כל אחד מהחומרים האלה מופיע במסמך רשמי של משרד הבריאות תחת הכותרת: "גורמים כימיים המוכרים כמסרטנים לבני-אדם‭."‬ כיום אין כל מחלוקת, שהחומרים הללו מצויים בריכוזים גבוהים במי הקישון, בעיקר באותו קטע מזוהם, שבו בילו לוחמי השייטת והילת"מ מאות ואלפי שעות.

רשות נחל הקישון מפרסמת מדי כמה חודשים דוחות ניטור מפורטים, שבהם נבדקים המרכיבים הכימיים במי הנחל. מהדוחות עולה כי בין עשרות החומרים המזהמים והמסוכנים שבמי הקישון (מכימיקלים וחומצות ועד חומרים אורגניים שנמצאים במים) בודדו מדעני הרשות את חמשת החומרים המסרטנים הללו.

דוחות דומים פורסמו על-ידי גורמים אחרים הרבה לפני שרשות נחל הקישון הוקמה ב‭.1995-‬ למשל, דוחות של המכון לחקר ימים ואגמים ושל איגוד ערים לאיכות סביבה. בדוח המשרד לאיכות הסביבה מ‭,'89-‬ כשפעילות צוללי השייטת והילת"מ בנחל הקישון עדיין הייתה בעיצומה, נכתב: "נמצאו ריכוזים גבוהים של מתכות כבדות ברמות דומות לאלה שנמצאו בנחלים המזוהמים ביותר בעולם‭."‬ בשעה שנכתב הדוח הזה, בילו אנשים כסא"ל רפי ליבנה את זמנם בתוך הביצה המסרטנת הזו בשליחות חיל-הים הישראלי.

"הוא היה סמל הבריאות". שאול זיו ז"ל (צילום רפרודוקציה: מאיר פרטוש)

בעת מילוי תפקידם 

אט-אט הולכת ומתבהרת תמונה מפחידה. יובל תמיר, ‭,42‬ שירת יותר מעשרים שנה בילת"מ ובשייטת. יש לו הרבה מניות ביחידה הזו, שבה בילה את רוב שנותיו היפות. אלפי שעות צלילה הוא צבר, אין-ספור פעילויות מבצעיות בחופי הארץ ומחוצה לה. הראש היצירתי שלו עזר לפתח מערכות משוכללות, ששיפרו את ביצועי היחידה. "מאוד אהבתי את החיים האלה‭,"‬ מספר תמיר. כמו רבים מחבריו בילת"מ היו לו שעות צלילה רבות בתוך הרפש הזה. "באזור המזוהם היינו כמעט כל יום. אתה יודע שהעסק הזה מלוכלך, אבל אתה עושה הכול למען המדינה‭."‬ האיש הזה נאבק היום באתגר הגדול מכול: להישאר בחיים.

שני סוגי סרטן תקפו אותו בשנה האחרונה: סרטן המעי הגס וסרטן העור. הרופאים נותרו פעורי-פה מהשילוב הנדיר, בוודאי בהתחשב בגילו הצעיר ובמצבו הפיזי. "זה בהחלט יוצא-דופן‭,"‬ מגדיר זאת האונקולוג, ד"ר אריה פיגר מבית-החולים 'בילינסון' שבדק אותו. "מאיפה איש כמוני חוטף סרטן. לא אחד, אלא שניים מקננים בגוף שלי, שהיה חסון ובריא‭,"‬ שואל גם תמיר את עצמו. גם לו, כמו לרפי ליבנה, יש חשוד עיקרי אחד: הקישון.

"אין לי הסבר אחר‭,"‬ אומר תמיר. "אני לא מרחם על עצמי ולא מתאבל, כי אז זה אומר שגזרתי על עצמי מוות עכשיו. אני נלחם‭."‬ תמיר מנהל את המלחמה שלו בשתי חזיתות: הוא נאבק בסרטן ובמקביל היה צריך לגייס כוחות נפש עצומים כדי לדרוש שהצבא יכיר במחלתו ויפצה את משפחתו, אם משהו יקרה לו. "התחושה הכי קשה‭,"‬ הוא אומר, "היא שאתה נאבק נגד הבית שלך, יורק לבאר ממנה שתית ומפר את הנאמנות כלפי החברים שלך‭."‬

זו לא המלחמה הראשונה שמנהל תמיר במערכת הצבאית. בעבר, כשהיה מעורב בחיפושים אחרי 'דקר‭,'‬ נקלע לעימותים עם מפקדיו על רקע מחלוקות בשאלת חיפוש הצוללת, ואף הועמד לדין על התנהגות שאינה הולמת קצין, לאחר שהצטרף למסע חיפושים של חברה פרטית אחרי 'דקר‭.'‬ אבל הפעם, במקרה של הסרטן, תמיר לא לבד במלחמה הזו.

גם רפי ליבנה, הסא"ל בשייטת, שבסוף ימיו רשם, תיעד וחיפש את הסיבות לגידול הסרטני בראשו שלבסוף הכריע אותו, ראה את הקישון כמקור הצרה שלו. ביומנו הוא העלה גם כמה אפשרויות אחרות, כמו המיקרוגל הביתי, אבל לא היה לו ספק שבמקום הראשון הופיע הנחל המזוהם. "אני בטוח שזה הקישון‭,"‬ אמר לחברו הטוב נדב סלע, שממש כמותו צבר שם שעות צלילה רבות. "במהלך ההתמודדות עם המחלה זה בהחלט עלה בשיחות שלנו‭,"‬ משחזר השבוע א‭,'‬ חברו של ליבנה ליחידה. "עד אמצע שנות השבעים שרצנו במים האלה מאות שעות בשנה. היום אני יודע מה יש במים וכמה זה מסוכן, אבל אז לא ידענו שום דבר‭."‬

ב‭,'‬ חייל בשייטת, מצא את עצמו נאבק בסרטן הבלוטות כבר בגיל ‭.25‬ רק שנתיים קודם לכן ביצע את המשימות הפיזיות התובעניות ביותר ביחידת הצוללים של השייטת. "הרבה לילות ושעות הייתי שם, בנמל הקישון ובנמל חיפה, מתחת למים ומעליהם‭,"‬ הוא מספר. "היו מקומות כמו מזח גדות (המזח של מפעל בחיפה, המזרים למים חומרים מסוכנים‭,(‬ שם ידענו שאסור לנו אפילו לנשום‭,"‬ נזכר ב‭.'‬ "אבל לא רק שנשמנו, אלא לעתים גם בלענו מים. אחרי שהשתחררתי חשבתי שייתכן קשר נסיבתי בין המחלה שלי לבין הצלילות בקישון‭."‬

ענת רז, שעברה את קורס מדריכות הצלילה בשייטת, והספיקה לצבור בסוף שנות השבעים שעות צלילה בקישון, לקתה בסרטן בגיל ‭.20‬ "הצלילות היו מאוד עכורות‭,"‬ היא נזכרת. "ברור שידענו שהכול מלא דלק ושמן, אבל אף אחד לא חשב שזה רעיל‭."‬ רז, שחיה כיום בארצות-הברית, ניצחה את הסרטן, בניגוד לכל התחזיות העגומות.

שאול זיו, שהיה מפקד נערץ של השייטת וצבר אלפי שעות צלילה במהלך שירותו המפואר, לקה בסרטן הלימפומה לפני שנתיים. הוא היה בן ‭,61‬ ואלמנתו אפרת מתארת אותו כסמל הבריאות, עד שהסרטן השיג אותו. "הוא היה חזק, שזוף, נראה מצוין. אף אחד לא העלה על דעתו שדבר כזה יכול לקרות לו‭."‬ זיו, שנפטר בחורף שעבר, צלל ברפש של הקישון כלוחם, כמדריך וכמפקד.

ש‭,'‬ כיום בן ‭,34‬ משרת עדיין כקצין בחיל-הים, כבר לא בפעילות מבצעית בשייטת. הצלילה נאסרה עליו מאז נתגלה אצלו לפני חמש שנים גידול סרטני בראש. "נלקח ממני הדבר שאני הכי אוהב‭,"‬ הוא אומר, "אבל אני לא עוסק בשאלה למה זה קרה לי. החיים קצרים מדיי‭."‬

תחקיר ‭7'‬ ימים' מגלה שלפחות 20 לוחמי שייטת וילת"מ חלו בסרטן. חלק מהם נוצחו ומתו מהמחלה. חלק מהם הצליחו להתגבר על המחלה. אחרים עדיין נאבקים. הנפגעים שמצאנו הם בטווחי גיל רחבים: היו שלקו בסרטן בגיל ‭,25‬ והיו שחלו בשנות החמישים המאוחרות לחייהם. ממפקד שייטת ועד לוחמים מהשורה. המשותף לכולם: צלילות חוזרות ונשנות, מעשה שגרה, במימיו העכורים של נחל הקישון, הנחל המזוהם ביותר במדינת ישראל. התחקיר מגלה גם כי הצלילות נמשכו, לאחר שלחילהים כבר הגיעו נתונים המצביעים על קיומם של חומרים מסרטנים במים. כמה מהלוחמים המובחרים ביותר בצה"ל מסתובבים היום בתחושה, שמישהו הפקיר אותם דווקא בעורף.

"צריך להיות משוגע גמור כדי לצלול שם". צעירים בקישון (צילום: יובל תמיר)

לא ידענו, לא שמענו  

השנה: ‭.1980‬ המקום: מפקדת חיל-הים. בחדר נוכחים מפקד חיל-הים אלוף זאב אלמוג, קצין רפואה חילי ד"ר ראובן קריסטל וקצינים נוספים בחיל. חבורת הקצינים מתכנסת בגלל מכת הקאות ושלשולים, שפוקדת את חניכי קורס החובלים, שהתאמנו באזור הקישון. ד"ר קריסטל משחזר השבוע: "היה משהו. אינני זוכר את הפרטים המדויקים. התפרצות שלשולים של החובלים. זה לא נראה לי, העובדה שהם התאמנו במקום הזה. אמרתי שזה לא טוב שהם ימשיכו להיות שם, במים המלוכלכים האלו. מפקד חיל-הים הסכים אתי, והוחלט שמפסיקים את האימונים בקישון ומעבירים אותם לעכו‭."‬

אלא שאיש מהנוכחים בדיון, לדברי קריסטל, לא הזכיר ולו במילה אחת את העובדה שבאותו מקום ממש, שזה עתה נפסל לאימוני החובלים, ממשיכים המובחרים באנשי חיל-הים לבלות שעות ארוכות בכל יום. לא באימונים על-מימיים, אלא מתחת למים.

איך לא הפסקתם מיד גם את צלילות השייטת והילת"מ בקישון?

ד"ר קריסטל: "לא ידעתי שהם צללו שם‭."‬

היית קצין רפואה של חיל-הים.  

זה לא היה בתחום הידיעה שלי.

אבל ככל שזכור לך, היה שם מפקד חיל-הים, אלוף זאב אלמוג. הוא לא ציין שגם חיילי השייטת מתאמנים במעמקי נמל הקישון?

מעולם לא דווח לי על זה.

ואילו ידעת?  

ייתכן שהייתי עושה משהו. האחריות שלי היא בריאות החיילים.

מפקד חיל-הים דאז, זאב אלמוג, לא זכר את פרטי הדיון ההוא ב‭,1980-‬ ולכן לא ידע להסביר מדוע קצין הרפואה שלו לא ידע שחיילי השייטת מתאמנים שם. "אי-אפשר להגיד שחילהים התעלם‭,"‬ הוא אומר. "אני זוכר במעומעם החלטה להפסיק את אימוני החובלים בקישון, אבל אינני זוכר דיון ספציפי בנושא. ייתכן שהיה. אני עצמי צללתי שם בקישון כלוחם ואחר-כך כמפקד השייטת. כבר אז הוא היה מסריח ומלא רפש, אבל לא ייחסנו לזה חשיבות באותם ימים‭."‬

למה המשכתם לצלול שם?

עוד בימים שאני צללתי בשייטת, נהגנו לצלול שם, למשל תרגילי תקיפה של בתי-הזיקוק בשנות החמישים. לעתים כשאתה צולל, אתה בולע מים. עצם הנוכחות של גורמים מזהמים היא שלילית, כאשר היא באה במגע ישיר עם הצולל. אבל מה זה עושה לבריאות? מעט מאוד חשבנו על זה אז. המושגים והנורמות היו שונים. לא הייתה ידיעה עד כמה זה לא בריא. לא ידענו שזה מזיק. איש לא הניח על השולחן מסמך שקבע שזה מסוכן.

והיום, כשאתה יודע בדיוק מה יש במים?

אילו הייתי יודע את מידת הסיכון לצוללי היחידה, הייתי מורה להפסיק לצלול שם.

12 שנים יקרות עברו מאז אותו דיון, שבו הופסקו אימוני החובלים, ועד לרגע שבו ניתנה ההוראה להפסיק את אימוני השייטת ואת משימות הילת"מ בנמל הקישון. 12 שנים שבהן נחשפו מאות צוללים לזיהום, שהגיע לשיאים חדשים במי הקישון.

יצחק גורן, מנכ"ל המשרד לאיכות הסביבה: "אם אכן התקיימו בקישון צלילות בין 1980 ל‭,1990-‬ זה פשוט טירוף. חוסר אחריות מחריד של מי שנטל על עצמו את הסמכות לעשות את זה. אין לי ספק שלשלוח את הבחורים הצעירים לשם, זה מעשה חמור ביותר‭."‬ פרופ' נועם גבריאלי, שמשך שנים ניהל מלחמה לטיהור הקישון: "לא עלה בדעתי שאנשים צוללים בתוך המים האלה. צריך להיות משוגע גמור להיכנס לשם. אם הילד שלי היה צולל שם, הייתי עושה צעקות נוראיות‭."‬

קו ההגנה העיקרי של פיקוד חיל-הים פשוט להחריד: לא ידענו שהקישון מלא בחומרים מסרטנים. ידענו שהוא מסריח, אבל לא ידענו שהוא מסוכן. אבל רוב המומחים שעמם דיברנו, טוענים שהיו די אינדיקציות ודוחות, שהצביעו על הסכנות בקישון. יובל כהן, ראש המכון לחקר ימים ואגמים: "כולם ידעו שהקישון מטונף בחומרים בעייתיים. חיל-הים טוען שלפני 1992 הם לא ידעו את זה? זו היתממות. מעל כל במה אנחנו צועקים כבר שנים כמה הקישון מזוהם. אפילו דגים לא מסתובבים שם כבר שנים‭."‬

המכון שלך הוציא דוחות כבר בשנות השמונים. העברת אותם לחיל–הים?

לא. לא ידעתי שהם צוללים שם, וזה לא עלה על הפרק.

קציני רפואה בכירים ששירתו בחיל-הים בשנות השמונים בעיצומן של הצלילות, טוענים שגם הם לא ידעו על דבר קיומן של צלילות הקומנדו בקישון. "היו צריכים להגיד לי את זה‭,"‬ אומר פרופ' יוסי ריבק, ששירת כקצין רפואה חילי בין ‭'82‬ ל‭.'84-‬ "הייתי מורה להפסיק אותן או לפחות לבדוק את רמות הזיהום בנחל‭."‬

אותם קציני רפואה חיליים, כמו גם קצינים בכירים בחיל-הים, שבפניהם הובאו עיקרי התחקיר, טוענים שלא היו פעמוני אזעקה. "מעולם לא קיבלנו תלונות על בעיות בריאותיות רציניות מצד הצוללים‭,"‬ אמר השבוע גורם בכיר בחיל-הים. אבל בידי ‭7'‬ ימים' עדויות של צוללי ילת"מ, הטוענים כי כבר באמצע שנות השמונים התלוננו על תופעות לוואי שנגרמו להם מהצלילות.

אדם בוקר, שהיה איש מילואים ביחידה לצלילות במים רדודים של הילת"מ, זוכר כיצד נשלחו הוא וחבריו לתוך מי הנמל. "זה היה קוקטייל כפול‭,"‬ משחזר בוקר, "גם הכימיקלים שנשפכו למים מהאניות וגם כל החומרים הנוראים, שהוזרמו לקישון מהמפעלים. הקישון יימח שמו וזכרו, זה היה כל-כך נורא, שלפעמים היינו מרמים את המפקדים: מדווחים שצללנו, למרות שהתחמקנו מזה. אם היית נכנס למים, היית יוצא החוצה נפוח כמו בלון‭."‬ בעקבות תלונות של בוקר ושל אחרים הוזזו הצלילות למים פחות מזוהמים. מפקד הילת"מ באותה תקופה, יוסי דר, אישר שהורה להרחיק את צלילות הילת"מ מנמל הקישון: "אולי פה ושם מישהו אמר שצרב לו, אבל כשהחלטנו לשנות מיקום, זה היה מפני שהמים היו עכורים מדיי, וזה היה קשה מאד לפעול שם‭."‬

בשנת 1992 קיבל חיל-הים את ההחלטה להפסיק את צלילות השייטת בקישון. אבל גם אז לא התבססה ההחלטה על סכנת הסרטן. מפקד השייטת באותה תקופה, רן גלינקא: "הקישון הוא נמל מחורבן ומזוהם, ולכן עשינו הכול כדי להמעיט בפעילות שם. מעולם לא עלה עניין הסיכון או הסרטן, ולא הייתה לנו מחשבה שנגרם לצוללים כל נזק בריאותי‭."‬ ההחלטה להפסיק את הצלילות בקישון לא הייתה פופולרית, מתברר, וגלינקא אפילו זוכר: "היו ויכוחים בעניין. אנשים היו מאוהבים במה שהם עשו ושאלו את עצמם בחשש: 'מה יקרה אם ניאלץ לצלול במים עכורים במשימות מבצעיות‭.'?‬ אבל אני החלטתי שאם זה מזיק, אז לא נצלול שם‭."‬

ד"ר ישראל טרייבר, שהיה קצין רפואה חילי של חיל-הים, סיפר השבוע: "התגלגלה לשולחני חוברת על הטינופת שהושלכה לקישון. חששתי שייגרמו נזקים לצוללים, והחלטתי שמוטב להוציא אותם מהקישון. נתקלתי בהתנגדות להחלטה שלי. היו קצינים בשייטת שלא רצו להפסיק את הצלילות שם. לא הבנתי אז, ועד היום איני מבין, למה הם צללו שם‭."‬

אלה שלא שואלים שאלות  

ההסבר שניתן ללוחמים עצמם נראה להם אז מאוד משכנע: "קשה באימונים, קל בקרב‭."‬ המים העכורים והאיומים של הקישון אמורים היו להכשיר אותם לפעול בכל נמל אויב, מעופש, חשוך ומצחין ככל שיהיה. "אחרי שצללת בקישון, אפילו נמל לטקיה בסוריה כבר נחשב לקלי-קלות‭,"‬ אומר לוחם בשייטת. איש מהם לא העלה על דעתו להתווכח. "אמרו לנו, אז צללנו‭,"‬ אומר לוחם אחר.

כשמדברים עם הלוחמים אפשר להבין מדוע אפילו היום, כשהם מבינים לאן שלחו אותם, הם לא ישתלחו ביחידה האהובה שלהם. השירות בקומנדו היה עבורם משאת-נפש, חלום, שליחות. כשאתה שם, אתה מוכן לעשות כל מה שיורו לך. לא מערער על שום פקודה. מי שמתלונן נחשב לבכיין, רכרוכי. כשהמפקדים שלך צוללים אתך באותם מים ממש, אתה משוכנע שהם לא היו מסכנים אותך. לעומת הסכנות האחרות, שהיו כה מוחשיות לחייל בשייטת - הסיכון שבצלילה או בפעילות המבצעית באישון-לילה - מה זה כבר האדים המצחינים של הקישון?

לחיל-הים היה קל עם הקבוצה הזו, אנשים שלא שאלו שאלות ולא היססו ליטול סיכונים. גם היום, כשמראים להם את הדוחות על המים ואת המחדל של חיל-הים ששלח אותם לשם, גם היום הם בוררים את המילים, שמא תיפגע המוטיבציה של לוחמי היחידה היום או בעתיד. חלק מהלוחמים שחלו, בעיקר בקרב הוותיקים, מסרבים להאמין שהקישון הוא הגורם למחלתם. י‭,'‬ בן ‭,55‬ שלקה בסרטן בגיל ‭,37‬ משוכנע שלמרות שצלל, שחה ושט בקישון פעמים אין-ספור, קיבל את סרטן העור אך ורק מחשיפה לשמש.

אבל יש גם כאלה שעברו התפכחות כואבת. א‭,'‬ בוגר הילת"מ, בן ‭:50‬ "האם חשבנו אז שאנחנו מסכנים את עצמנו? התשובה היא לא. אנשים נלחמו כדי ללכת למשימה, להתקרב לסכנה, למקום בו יפגע בך הכדור. אז ודאי שלא היינו מהססים לצלול, גם אילו אמרו לנו שזו סכנת נפשות. היום אני מבין שזה טמטום מוחלט‭."‬

ב‭,'‬ לוחם בשייטת, כיום בן ‭,32‬ החלים מסרטן: "זה גיל שלא מעניין אותך מה יקרה לך בעוד עשר שנים. מעניין אותך להיות הלוחם הכי טוב. בקושי דיברנו על הסיכון לפני הצלילות. רעל פה, רעל שם, זה נראה קטנוני. מי שצריך היה להגן על בריאותנו, זה חיל-הים. היינו צעירים ונלהבים, ולא היה לנו אכפת מכלום. בחור בן 19 לא מסוגל להחליט אם הוא מסכן את עצמו. גם אילו אמרו לנו בשנים ההן שיש סיכון שנקבל סרטן, לא היינו מתייחסים לזה, וללא ספק היינו קופצים למים‭."‬ ב‭,'‬ שלקה בסרטן בגיל ‭,25‬ ערך אחרי שהחלים תחקיר עצמאי ואסף מידע על הקישון. הוא דרש ממשרד הביטחון להכיר במחלתו, אך דרישתו נדחתה בטענה, שאין קשר בין הצלילות לבין מחלת הסרטן שלו.

בגיל 25 התגלה אצל מ' גידול שפיר בראש. ללוחם הקומנדו אסור מאז לצלול, אסור לנהוג, להיחשף לשמש, אפילו הפוריות שלו נפגעה. "בשייטת היה הגוף כלי העבודה העיקרי שלי, ואני איבדתי אותו. כל הסיפור הזה חרבן לי את החיים. אני מסתכל מסביב ורואה עוד לוחמים כמוני שחלו, ושואל את עצמי שאלות ומצפה שמישהו ישיב עליהן‭."‬ כיום מ' בן ‭.33‬ הוא עדיין משרת בחיל, ומדי פעם כועס על עצמו, כשהוא נזכר איך אבא שלו, דייג ותיק, הזהיר אותו תמיד מהקישון. "תתרחק מהקישון, ילד‭,"‬ אמר האב, אבל הוא לא הקשיב.

המשפחות של אלה שנפטרו מסרטן עדיין מתמודדות עם הצער והאובדן. האלמנות רוצות לקבל תשובות. אין להן חשבון עם חיל-הים, בוודאי לא עם השייטת, שתמכה בהן בשנות האסון, בוודאי לא אינטרס כספי. אירית ליבנה, אלמנתו של סא"ל רפי ליבנה, מספרת איך התגייסה כל השייטת למבצע, שבו שלפו מן הים סלע ענקי להניח כמצבה על קברו. "חשוב לי לדעת ממה רפי מת לא רק בשביל רפי‭,"‬ היא אומרת, "אלא למען האחרים שצללו שם, ואולי צוללים שם עד היום". 

תעלומת הקשר הסיבתי  

כל גורמי הבריאות מביעים תדהמה מעצם קיומן של הצלילות בקישון לאורך שנים כה רבות, והעובדה שהופסקו באיחור כה ניכר. המומחים מסכימים שחיל-הים צריך ליזום ולממן מחקר רחב-היקף בעניין. "חשבנו שמקלחת טובה פותרת את כל הבעיות‭,"‬ אמר ד"ר יהודה מלמד, שהיה ראש המכון לרפואה ימית בחיל-הים. אבל היום כבר ברור שאת הזוהמה הזו לא ניתן להסיר במקלחת.

האם ניתן להצביע על קשר בין הסרטן, שפיתחו צוללי הקישון, לבין החומרים המסרטנים והמזהמים האחרים במי הנחל? שאלה זו, יש להניח, לא תיפתר בקלות. קשר סיבתי בין חשיפה לחומרים מסרטנים לבין מחלות איננו עניין פשוט: במשך שנים רבות התלהטו בעולם הרפואה ויכוחים על הקשר בין עישון סיגריות לבין סוגי סרטן מסוימים, עד שהדבר התקבל כעובדה מוכחת.

כדי לבדוק באיזו מידה אכן קיים הקשר, העברנו לידי מומחים דוחות מפורטים על מקרי הסרטן שהתגלו בשייטת. הדוחות כללו פרטים על גיל החולים, סוגי סרטן, זמן החביון של המחלה ותקופת החשיפה לקישון. העברנו לידיהם גם בדיקות מעבדה מוסמכות של מי הקישון, שביצעו הרשויות השונות. התמונה המתקבלת היא שיש די ראיות, המצביעות על קשר בין הקישון לנפגעי הסרטן בשייטת. "גידולים סרטניים כאלה אצל אנשים בריאים כאלה, דווקא בגילאים צעירים ובזמני דגירה שמתקצרים והולכים, מעידים על קשר סיבתי בין החשיפה למי הקישון לבין הגידולים‭,"‬ אומר ד"ר אליהו ריכטר, מנהל היחידה לרפואה תעסוקתית וסביבתית של ביה"ס לרפואה בירושלים.

ד"ר ריכטר מצא שהזיהום בקישון החמיר באופן ניכר בשנות השבעים והשמונים, תקופת השיא בצלילות של השייטת, ובעיקר של הילת"מ. "אצל אלה שהתחילו לצלול משנות השבעים ואילך, הזמן שחלף מתחילת החשיפה לצלילה ועד להופעת הגידול נע בין שש ל‭15-‬ שנים. אצל אלו שצללו קודם (בשנות החמישים והשישים, כשהנחל היה פחות מזוהם) היה זמן הדגירה ארוך יותר, 19 עד 33 שנה‭."‬ מכך מסיק ריכטר שהחשיפות לקישון אחרי שנות השבעים היו הרבה יותר מרוכזות וקטלניות.

החומרים שריכטר ומדענים אחרים מזהים כמסרטנים מובהקים, הם בנזן ותרכובותיו ומתכות כבדות שונות כניקל, כרום, קדמיום וארסן. "במקרה של הקישון החומרים נמצאים בו בצורה נוזלית. הלוחמים בלעו אותם ונשמו אותם, והם נספגים דרך העור‭,"‬ אומר ריכטר. "בצלילה, אם אתה שותה מים והעור נחשף, ואם הריכוזיות של החומרים היא משמעותית, זה גורם חשיפה ישיר‭,"‬ מאשר גם פרופ' יוסי ריבק, מומחה לרפואה סביבתית, ששירת בעבר כקצין רפואה בחיל-הים. ריבק, יש לציין, לא קיבל לידיו את ממצאי התחקיר, אלא רק שמע על כך בשיחה עמנו.

ד"ר ריכטר אומר שכמה מהמסרטנים במי הקישון עלולים לחדור לכל הרקמות הנמסות בשומנים, כמו מוח, מעיים, כבד, עצבים וכליות. "לא רק סרטן הייתי מצפה למצוא בקרב אנשים שצללו שם, אלא אנשים עם בעיות במערכת החיסונית ומחלות בדרכי נשימה. מראש מדובר באנשים שהם 'הנבחרים‭,'‬ הבריאים ביותר, שנקודת הפתיחה שלהם טובה לאין ערוך מזו של שאר חלקי האוכלוסייה. מדובר בנורות אדומות, שמצביעות על סיכונים שנטלו כל אלה שהשתתפו באימונים בקישון‭."‬ ריכטר גם מזהיר כי החיבור בין הרעלים במים לבין קרינת השמש יוצר "מצב מסרטן וקטלני, שבו גורם אחד מאיץ את השני‭."‬

חוקרים אחרים אינם כה חד-משמעיים בקביעתם לגבי מובהקות הקשר בין הקישון לסרטן בשייטת, אבל בנקודה אחת הם תמימי-דעים ונחרצים: הממצאים מחשידים במידה מספקת כדי לבצע ללא דיחוי חקירה מקיפה. "אלה נתונים שמדליקים נורה אדומה ומחייבים בדיקה רחבת-היקף‭,"‬ אומר פרופ' יונה אמיתי, טוקסיקולוג בכיר. רק בדיקה כזו, שתסרוק את כל לוחמי השייטת שצללו בקישון, תמפה את מצבם הרפואי ותתמקד בחולי הסרטן, תוכל לקבוע האם אכן שיעור מקרי הסרטן בשייטת גבוה מהשיעור באוכלוסייה הגברית בגילאי 18 עד ‭.60‬

"זו האחריות הברורה של חיל-הים הישראלי כלפי האנשים, שהוא שלח לצלילות בקישון‭,"‬ אמר פרופ' אמיתי. לדבריו, לבדיקה ממצה יש גם חשיבות מעשית ממדרגה ראשונה: היא תוכל לסייע באבחון מוקדם של סרטן בקרב חיילי שייטת שצללו בקישון, ואולי אף בהצלת חייהם. מעין פיצוי חלקי ומאוחר על הזמן היקר שבוזבז. בדוח הסיכום שלו ממליץ גם ד"ר ריכטר לבצע חקירה דחופה לגבי הקשר בין הצלילה לבין מחלות הסרטן ומחלות אחרות בקרב אנשי השייטת. "אם יש לקח אחד בסיפור הטראגי הזה‭,"‬ הוא כותב, "זה שחייהם של הקורבנות נהרסו בשל ההזנחה מצד אלה שלא נקטו בכל אמצעי הזהירות כדי להגן עליהם‭."‬

יובל תמיר מתאושש השבוע מניתוח הסרטן השני שלו. הוא נסע אתנו לנמל הקישון, למקום שבו בילה את שנותיו הטובות. ספינות-דיג שאוכלו במי הנחל, הראו שאפילו למתכת אין שום סיכוי לשרוד כאן. ריח כבד של צחנה עמד באוויר. השלטים החדשים שפוזרו לאורך הנחל מזהירים שמימיו "מזוהמים ומסוכנים לבריאות‭,"‬ ואסורה הכניסה אליהם. אבל תמיר עומד מול המים ומתמלא בגעגוע. "אם הייתי יכול‭,"‬ הוא אומר, "אם רק הייתה לי הזדמנות לצלול, הייתי עושה את זה שוב. אבל לחניכים שלי, או לבן שלי, לא הייתי נותן להכניס לשם אפילו רגל".

תגובת דובר-צה"ל: "חיל-הים הפסיק את פעילות הצלילה לאימונים בקישון בתחילת שנות התשעים מחשד, שאיכות המים ירודה ויכולה להזיק לעוסקים בפעילות אינטנסיבית במים, למעט פעילות מבצעית מחייבת, כפי שמבוצעת במקורות מים אחרים בארץ ומחוצה לה. דוחות רשמיים של רשות נחל הקישון, שהתקבלו בחיל-הים החל משנת ‭,1998‬ רק חיזקו החלטה קודמת לצמצם למינימום הכרחי את הצלילות בנמל הקישון.

לוחמי השייטת והילת"מ עוברים בדיקות תקופתיות במהלך שירותם בסדיר ובמילואים, ולחיל-הים לא ידוע על שיעור גבוה של מחלת הסרטן בקרב אוכלוסייה זו. בשום מקרה, אין לנו נתון המצביע על כל קשר בין שירות ביחידות אלה ובין תחלואה בסרטן.