איך ישפיע עלינו ההימור הנועז של אובמה?

אין ספק שהכרזת הנשיא אובמה על  שיגור 30 אלף חיילים אמריקנים נוספים לאפגניסטן היא הימור אמיץ מצדו. המלחמה הזאת, המפילה כמעט מדי שבוע חללים, מעוררת התנגדות גוברת והולכת בדעת הקהל האמריקנית. היא תעלה למשלם המסים לפחות 30 מיליארד דולר, בשעה שהגירעון נמדד בטריליונים והכלכלה האמריקנית עוד מדשדשת. אבל חשוב מכך - אין שום ביטחון שההימור האסטרטגי הזה יצליח.

אם תיכשל האסטרטגיה החדשה, עלולה אפגניסטן לפגוע כבומרנג במעמדה הבין לאומי של ארצות הברית, ובמעמד הפנימי של אובמה והדמוקרטים. מעין מהדורה נוספת, בעוצמה קטנה יותר, של "אפקט וייטנאם" שכרסם בממשלי הנשיאים קנדי, ג'ונסון וניקסון ויצר טראומה לאומית שהשלכותיה ניכרות עד היום.

חיילים אמריקנים באפגניסטן צופים בנאום אובמה (צילום: רויטרס)

והסיכון הוא לא רק תיאורטי, אלא ממשי. בעיקר מפני שהמלחמה באפגניסטן מסובכת ומורכבת הרבה יותר אפילו מהמלחמה בעיראק. הטליבאן אינו צבא, ואפילו לא ארגון שנגדו יכולה ארה"ב להפעיל את מלוא עוצמתה הצבאית ויכולותיה הטכנולוגיות. מדובר בכנופיות חמושות מקומיות הפועלות ללא תיאום ביניהן, באזורים שונים ורחוקים זה מזה,

 נגד הכוחות המערביים והאפגנים. כשהם נלחצים צבאית, הם בורחים למחסה בטוח בקרב אחיהם ובני שבטם שמעבר לגבול - במזרח פקיסטן השכנה. כוחות ארה"ב ונאט"ו הדלילים לא נוכחים כעת בדרך קבע באזורים המועדים לפעילות הטליבאן, שאנשיו הם בני השבטים הפשטונים החיים בעיקר במזרח ודרום המדינה.

האמריקנים גם נכשלו עד כה במאמציהם להקים משטר אזרחי יציב ולא מושחת באפגניסטן, ולטעת מוטיבציה בכוחות הביטחון האפגנים. זה מגביר עוד יותר את יכולת הטליבאן להיטמע באוכלוסייה ולהסתייע בה. המניעים של הטליבאן אולי דתייים-אידיאולוגיים, אך גם כלכליים. הם משתלטים על הכפריים ורותמים אותם להברחות, לגידול אופיום ולמתן מחסה - תוך שהם ניזונים מהשנאה הגוברת בקרב המקומיים לכוחות הזרים. שנאה זו נובטת בעיקר מהכמות העצומה של אבידות בקרב אזרחים לא-לוחמים שגורמות ההפצצות מהאוויר וההפגזות האמריקניות.

תנאי הכרחי, לא מספיק

על רקע זה קבע הנשיא אובמה ארבעה יעדים לאסטרטגיה שלו:

• להקטין את יכולתם של פעילי אל-קאעידה למצוא מחסה וסיוע בקרב קבוצות הטליבאן האפגנים. כרגע נרדפים אנשי אל-קאעידה על ידי צבא פקיסטן, ומנסים לחזור לחממה המקורית שלהם באפגניסטן כדי לייצר ממנה את פעילותם הטרוריסטית העולמית.
• לייצב את המשטר של הנשיא קרזאי באפגניסטן, לעשותו פחות מושחת ולהפוך את הצבא והמשטרה המקומיים יעילים - כך שיוכלו לשמור על הביטחון ועל יציבות הממשלה.
• למנוע מהטליבאן את היכולת לקבל מחסה וסיוע בפקיסטן השכנה.
• להגיע למצב שבו תוכל ארה"ב, בתוך 18 חדשים, להתחיל בהפחתת כוחותיה המוצבים באפגניסטן ולסגת כליל בתום תקופת כהונתו הראשונה של אובמה כנשיא, ב-2013. כך מנסה אובמה להבהיר לאמריקנים שלא תהיה עוד וייטנאם, ולאפגנים שלא יישאר בארצם לטווח ארוך כוח אימפריאליסטי.
  

למעשה, מנסה אובמה לשחזר באפגניסטן את הצלחת מבצע תגבור הכוחות שיזם ג'ורג' בוש הבן בעיראק. הצעד הבסיסי הוא תוספת חיילים, שיגדיל את כוחות ארה"ב לכ-100 אלף לוחמים, ואת כוחות נאט"ו ל-50 אלף. התוספת הזו היא תנאי הכרחי ליצירת נוכחות לוחמת ומרתיעה על הקרקע בכל אזורי פעילות הטליבאן.

 האמריקנים נוכחו שההפצצות מהאוויר וחיסולים ממוקדים של מנהיגי טליבאן אין בהם די. לכן נחוצה נוכחות קבועה ופעילות שיטתית על הקרקע כדי להרתיע ולנתק את החמושים מהאוכלוסיה הלא-לוחמת. אגב, את הלקח הזה ישראל למדה כבר במבצע חומת מגן, במלחמת לבנון השנייה ובמבצע עופרת יצוקה.

אך בהגדלת כוחות הקרקע אין די. כדי להלחם באפקטיביות בטליבאן החמקמק צריכה ארה"ב לצייד את כוחותיה באמצעים לאיסוף והערכת מודיעין מתוגברים; במסוקים שיאפשרו לנייד כוחות במהירות לתקיפת בסיסי הפעולה של הטליבאן, הפזורים בהרים משני עברי הגבול הפקיסטאני-אפגני; ובכלי רכב ממוגנים שימנעו אבידות ממארבי המטענים.

בנוסף, מתכנן ממשל אובמה להפעיל תוכנית שתתגמל כלכלית מנהיגים וקבוצות של הטליבאן שיסכימו לתמוך בממשלת קרזאי, ולהפסיק להילחם באמריקנים. תוכנית דומה, ש"קנתה" את רצונם הטוב של ראשי השבטים הסונים בעיראק והבטיחה להם נתח בשלטון - הובילה לנתק בין מי שהיו תומכי סדאם חוסיין לבין אל קאעידה וגרמה לשיפור בביטחון והתייצבות.

אמצעי נוסף הוא שינוי יסודי בשיטות הלחימה של הצבא האמריקני - כדי למזער את ההתנגדות העממית - ולהדגיש מאמצים למנוע פגיעה באזרחים על פני הצורך לפגוע פיזית בטליבאן. עוד בתוכנית, ייצוב הממשל העצמי האפגני וצמצום השחיתות שבה הוא נגוע. במקביל - הגדלת כמות המתגייסים לכוחות הביטחון האפגניים, אימונם לכדי כוח לוחם יעיל ונטיעת מוטיבציה בקרבם. מעבר לגבול, אמור להתהדק שיתוף הפעולה עם הצבא הפקיסטני, למניעת מחסה ובסיסי פעולה מהטליבאן.

אם ינקוט ממשל אובמה במכלול צעדים אלה כמקשה אחת יש לו סיכוי טוב להצליח במקום שבו נכשלו ברית המועצות וצבאה בשנות השמונים. ולא רק הם. לאורך כל ההיסטוריה הביסו אפגניסטן ושבטיה כוחות משלוח זרים ששוגרו כדי להשתלט עליה ולאלף את תושביה. גם בישראל מקווים  שהאסטרטגיה החדשה של אובמה המשלבת יד מושטת באגרוף צבאי, תהפוך סוף-סוף את המגמה.

גם אחמדינג'אד מחזיק במפתחות

שני היבטים של האסטרטגיה החדשה משפיעים על כל המזרח התיכון. הראשון חיובי: בעצם הצגת התכנית הפגין נשיא ארה"ב נחישות שלא להתקפל בפני מתקפת האיסלאם הקיצוני, ולהנהיג את המערב במאבק. חשוב מכך, האמריקנים מוכיחים הגנה על המשטרים המוסלמים המתונים בעלי בריתם מפני הג'יהאד העולמי הסוני. זה חשוב מאד לסעודים, לאבו מאזן - וגם לישראל, שחמאס והארגונים הפועלים בהשראת אל קאעידה כבר פועלים נגדה מרצועת עזה. באופן כללי, הצלחה אמריקנית תחזק בעקיפין את ביטחונה ומעמדה הבינלאומי של ישראל.

ההיבט השני פחות סימפטי במבט מירושלים. כדי להצליח תזדקק ארה"ב לרצונה הטוב של הנהגת איראן - הגובלת באפגניסטן - ואולי אף לסיוע ממשי מצדה.

 איראן אמנם שיעית ורואה בטליבאן הסוני אויב מר, אך זה לא מנעה ממנה לפני כמה שנים לתת מחסה בשטחה ללוחמי ולמנהיגי הטליבאן שברחו אחרי שהובסו בידי האמריקנים ואנשי "הברית הצפונית" האפגנית ב-2001.

לכן, אם תפעיל ארה"ב מדיניות נוקשה שתכלול סנקציות כדי לאכוף על איראן להשעות את תוכנית הגרעין הצבאית שלה; ואם תפעל ישראל צבאית נגד מתקני הגרעין - עלול המשטר בטהרן, כפעולת גמול, לסייע לטליבאן באופן שיאריך את המלחמה באפגניסטן ויסכל את מאמצי ארה"ב ונאט"ו לייצב את המשטר והכלכלה במדינה. בוושינגטון מודעים היטב לאפשרות זו, ואין ספק שזה יהיה אחד השיקולים שיילקחו בחשבון בהמשך ההתנהלות האמריקנית בנושא הגרעין מול איראן הסוררת.