מי מפחד מבית כנסת בקיבוץ

געוואלד, דבר נפל בקיבוץ מרחביה, מעוז ותיק של סוציאליזם, אחוות עמים ונאורות כללית: הגיעו ימי ה"הרחבה", אותו תעלול נאה שמאפשר לקיבוצים למכור אדמות ולהקים במחיצתם שכונות של משפרי דיור וחפצי איכות חיים – והנה דווקא במרחביה, החדשים הללו, חצופים שכמותם, דרשו שיוקם בית כנסת.

מה פתאום בית כנסת, תמהו מרחבאים ותיקים וכינסו את עצמם לאספה קולנית, אפילו רועמת: מגוון הטיעונים שעלו בה הוא כה מאלף, עד שכדאי ללמוד אותם בבית ספר לדמגוגים מתחילים. אין כסף, טענו, להקמת התשתיות. שיילכו אנשי ההרחבה להתפלל בעפולה. וחוץ מזה, הם הרי חתמו על צעטעלע שכזה, שהם מקבלים על עצמם את אורח החיים החילוני שמקובל מקדמת דנא, כבר שונים שנה, בקיבוצנו. ויש עוד חוץ מזה, מאיים מכולם: מדרון חלקלק. שכן הדעת נותנת כי מי שרוצה היום בית כנסת מחר ירצה כבר מקווה, ומחרתיים – לחסום מגרשי חנייה. היה לא תהיה, או אולי כן – בינתיים אין לדעת.

אם כל זה היה פרק בסדרה קומית על אודות יישוב דמיוני, אולי אפשר היה לגחך מעט. אבל כיוון שהדברים התרחשו באמת, ולא רק במרחביה, אולי כדאי לפשפש בהם מעט ולגלות בתוכם שאלה חשובה באמת: האם קיומו של יישוב חילוני נפגע או נפגם מקיומו של בית כנסת בתחום היישוב?

מיהו חילוני

זו לא שאלה טריויאלית, אלא דווקא קושיה שמבקשת להגדיר "מהי חילוניות", ובעקבות ההגדרה – מהו מרחב ציבורי חילוני, וזה לגמרי לא פשוט ולא מובן מאליו. האם מדובר באתאיזם לוחמני-קיצוני, כמעט דתי במהותו החוץ-רציונלית, שעצם נוכחותו של סמל דתי מסכנת את "טהרתו", "או שמא יכול יישוב להישאר חילוני גם אם יש בו סימנים לקיומה של דת, ובלבד שהסימנים הללו אינם מאורגנים בכפיה – כלומר, יש בית כנסת, אבל אין בריוני-דת שמכריחים או מפתים את החילוני התמים להיכנס לתוכו ולהתפלל, חלילה.

בתחום הציבורי, השאלה הזאת נפתרה כבר בשנת 1962, עת קבוצה מתושבי כפר שמריהו הגישה עתירה לבג"ץ נגד המועצה המקומית, שסירבה להשכיר להם אולם לקיום תפילות בנוסח הרפורמי, בין היתר בטענה שרוב תושבי היישוב הנזקקים לתפילה יכולים לשות זאת בדרך המקובלת ביישוב. אין דבר כזה, אמר להם בג"ץ. רשות מקומית לא יכולה להכתיב את אופן הפולחן של תושביה, הלא זה חלק מחופש הדת והמצפון המובטח להם בהיותם אזרחי המדינה הזאת.

עשורים אחדים חלפו, והשמועה על אודות הזכות לחופש פולחן לא הגיעה עד למרחביה. עדיין סבורים שם שעצם קיומו של בית כנסת מאיים על צביון חייהם הייחודי, ומבלי לזעוק ש"לא ייתכן כדבר הזה במדינה יהודית", הייתי רוצה להציע להם ולשכמותם כמה נקודות למחשבה.

עצם קיומו של מבנה ציבור אינו יכול לסמן את הציבור כבעל השקפה כזו או אחרת: האם קיומה של בריכה בקיבוץ מסמן את תושביו כשחיינים? לאו דווקא, כמו שבית ספר קיבוצי אינו מסמן את כולם כתינוקות דבית רבן אלא מהווה אתר נחוץ למי שנזקק לו, ותו לא. הפחד מבית הכנסת, לעומת זאת, מסמן את היראים מפניו כאנשים שאינם בטוחים די הצורך באמונתם החילונית ונחושים להגן עליה באמצעי כפייה חד משמעיים.

ובזה, רבותי המרחבאים, אינכם נבדלים כלל מקיצוני העדה החרדית. כשאלה צועקים שאבעס, אתם צועקים בעצם שאבעס-לא-כאן, ובאמת שלא אכפת לכם אם יש בצעקה הזאת כפייה על הזולת לחשוב כמוכם ולעשות כמותכם. אני בטוחה שזה אינו הדימוי הנאור והתרבותי שאתם רוצים להצמיד לעצמכם, ואני בטוחה עוד שעיוורונכם התרבותי אינו מאפשר לכם לראות עד כמה אתם דומים למגיני ההלכה מטעם עצמם, אבל זהו בדיוק פרצופם של אנשים שמתנגדים להקמת בית כנסת ביישוב שלהם מטעמים של חופש מצפון.

ובעצם, אם חושבים על כך ברצינות, אתם אפילו

גרועים מקיצוני החרדים. הם לפחות מסתגרים בשכונות הומוגניות משלהם, ולא יעלה על דעתם לפתוח אותם בפני מחללי-שבת ובועלי-נידה וכיוצא באלה פראים (על פי השקפתם). ואתם, לא רק שנתתם לאנשים שונים מאד מכם לאכלס את הפסטורליה הקיבוצית שלהם, גם דרשתם מהם להתנהג על פי חוקי המצפון שלה. אינני מכירה קהילה הטרוגנית כלשהי בעולם החופשי שחבריה היו מסכימים למגבלה שכזאת על חירותם. אינני מכירה אתר במדינת ישראל שבו "אנחנו לא רוצים בית כנסת ביישוב" יכול להוות בסיס רציונלי שהוא למימוש זכות אזרח.

ובסופו של דבר, על אפם ועל חמתם של הסוציאליסטים הוותיקים, ייבנה בית כנסת. האם יש כוח שבעולם שיצעיד את חברי הקיבוץ לשם? אין, ולא צריך להיות כזה במדינה בה חופש המצפון מובטח (בחלקו) לכל אזרחיה. בית הכנסת אינו מעיב במאומה על חירותם של המרחבאים. העדרו, לעומת זאת, ימשיך להציק לנזקקים לו –עד שיוקם.