רומן רוסי

רוסיה העניקה לעולם שורה ארוכה של סופרים גדולים. מקום מיוחד ביניהם שמור לאנטון צ'כוב שכתב כמה מטובי המחזות של כל הזמנים, שעדיין שומרים על רעננות ורלוונטיות מאה שנים לאחר שנכתבו.

צ'כוב הוא גם גדול הסופרים של סיפור קצר. מקצתם תורגמו לעברית. בעיני, אין בעולם סיפורים קצרים ומחזות המרעידים את הלב כמו אלו של צ'כוב. להלן שלושה סיפורים ושני מחזות שלו, שבעיניי הם הליבה של יצירתו. 

"הו! הציבור!"

בתקופת לימודי הרפואה שלו התפרנס צ'כוב מכתיבת בדיחות לעיתונים. כשהתחיל לכתוב מחזות, שהתבררו כיצירות המכילות את מבחר הטרגדיות האנושיות, היה בטוח שהוא למעשה כותב קומדיות. השילוב הזה של הומור וטרגדיה יצר את אחד המאפיינים הצ'כוביים המוכרים.

סיפורים של צ'כוב, כאבן שאין לה הופכין (צילומים: Gettyimage)

לסיפורו "הו! הציבור!" שלושה גיבורים: פוטיאגין שהוא בודק הכרטיסים הראשי ברכבת, אחד הנוסעים שהוא בעל-מום וציבור הנוסעים. פוטיאגין משתדל לעשות את עבודתו נאמנה והוא מוותר על השתכרות בתאו כדי לצאת לבדוק את כרטיסיהם של נוסעי רכבת הלילה.

וכך הוא מעיר בעל מום משנתו כדי לבדוק את כרטיסו, אבל האיש מסרב להציג את הכרטיס בטענה שהוא רדום מלקיחת מורפיום, ו"הציבור" - גוף אחד שהוא נוסעי הרכבת, מגנה את פוטיאגין עד שזה חוזר לתאו ומשתכר. בסיפור בן שלושה עמודים מצליח צ'כוב לעשות את מה שלסופרים אחרים נדרשים דפים רבים: לעורר הזדהות עם כל אחד מן הגיבורים.

"הנואם"

"הנואם" הוא סיפור קצר והומוריסטי על איש בעל כשרון דיבור מיוחד, הנקרא להספיד איש מת. הוא טועה בזהותו של המת שהיה איש נשוי ומזוקן ומספיד במקומו איש בשם אחר. למעשה, האיש שאותו הוא מספיד עומד מול הנואם בקהל האבלים ומתרעם על הדברים הנאמרים עליו.

וכך מתאר צ'כוב את הנואם: "הוא מוכן לנאום בכל מצב שהוא: מתוך שינה, על קיבה ריקה, בשעת שכרות או כשהוא קודח מחום. המילים קולחות מפיו בשטף חלק ואחיד כמים מתוך צינור, ובשפע; המילים הצובטות את הלב מרובות באוצר המילים הנאומיות שלו יותר מחיפושיות במסעדה.

הוא מדבר תמיד ברהיטות ובאריכות עד שלעיתים, במיוחד בחתונות של סוחרים, נזקקים לעזרת המשטרה כדי להפסיקו". הנה ארבע שורות על יכולת דיבור שבהן מסתתר עולם שלם: אופיו של הנואם ותיאור צבעוני של הווי תקופתי.

"כינורו של רוטשילד"

מן המדכאים שבסיפורים שנכתבו אי פעם. "כינורו של רוטשילד" מספר על יעקב, רוסי נוצרי שמקצועו בניית ארונות קבורה ותחביבו נגינה על כינור. הוא מטיל אימה על סביבתו, ממרר את חייה של אשתו, מתעלל בחלשים וביניהם היהודי רוטשילד ומחשב כל היום את הפסדיו.

צ'כוב. לא ידע שהוא קומי

אבל לאחר מותה של אשתו ובהתקרב מותו שלו הוא מבין את החמצות חייו: את העדר היופי, את העולם הרגשי הכבוי בתוכו. לפתע הוא נפתח אל יופיו של הטבע וזוכר תינוקת שהיתה שלו לפני עשרות שנים אותה שכח לגמרי. ובמעשה אחרון, ברגע של נדיבות וחסד, הוא גואל את עצמו ומעניק את כינורו ליהודי רוטשילד. איזה סיפור מרטיט לב.

"שלוש אחיות"

לפני למעלה ממאה שנים נכתב המחזה הזה, שהצליח מאז להסעיר את דמיונם של אינספור במאים. אחיות הוא נושא הקרוב ללבי. ברוב המחזות שכתבתי עד היום עומדות שתי אחיות במרכז העלילה. וצ'כוב משרטט את שלוש הדמויות של האחיות לבית פרוזורוב, שההשראה להן היו האחיות לבית ברונטה ובעיקר היחסים בין האחיות לבין אחיהן המוכשר והמאכזב – שלוש דמויות אלמותיות, שהחיבור ביניהן הוא קשר גורדי והן חולקות זכרונות וחלומות.

מול האחיות עומדת גיסתן, אשת אחיהן האהוב, דמות כפרית מגוחכת במערכה הראשונה שעד המערכה האחרונה הולכת ומתעצמת ולבסוף מצליחה להביס את האחיות, להשתלט על הבית ולרדות ביושביו. תמונת הסיום של המחזה שוברת לב: החיילים-האורחים שהפיחו חיים בבית עוזבים, שלוש האחיות עומדות מחובקות, תומכות זו בזו, ואולגה, האחות הבכורה, אומרת את אחד ממשפטי הסיום המפורסמים ביותר: "אילו רק ידענו...אילו רק ידענו...".

"גן הדובדבנים"

כשהשלים צ'כוב את כתיבת "גן הדובדבנים" הוא היה בטוח שכתב קומדיה. סטניסלווסקי, שביים את המחזה, הדגיש את האלמנטים הטרגיים שבו. בתוך המנעד הגדול הזה מסופר סיפורה של גברת רנבסקייה, שאחרי שהות של חמש שנים בפריז חוזרת לרוסיה עם בתה הצעירה לאחוזה הכפרית שלהן המפורסמת בגן הדובדבנים שלה.

האחוזה עומדת למכירה כדי לשלם את החובות שהצטברו ונעשים מאמצים למנוע את מכירתה, אבל בסופו של המחזה

היא נמכרת לבנו של מי שהיה צמית במקום. והנה מונולוג קטן להדגים את כוחו של צ'כוב. זהו המונולוג של לופקין, הבעלים החדשים של גן הדובדבנים.

לופקין: רק תחשבהו על זה! גן הדובדבנים הוא שלי! שלי! תגידו לי שאני שיכור' תגידו שנפלתי על הראש; תגידו לי שכל זה חלום!...אילו רק יכלו אבא שלי וסבא שלי לקום מהקבר ולראות את כל זה, איך ירמולי שלהם, ירמולי הדפוק והסתום שלהם, שהיה מתרוצץ לו יחף בחורף, איך הירמולי הזה קנה רכוש שאין יפה כמונו בכל העולם! אני קניתי את המקום שבו סבא שלי ואבא שלי היו עבדים; שאסור היה להם אפילו להכנס למטבח".

סביון ליברכט היא סופרת ומחזאית. ההצגה שלה "הבנאליות של האהבה" (תיאטרון בית לסין) מוצגת במסגרת אירועי ישרא-דרמה של המכון למחזאות ישראלית ע"ש חנוך לוין

לכל מדורי "ספרים על הסכין" לחצו כאן