על הנסים ועל הנפלאות אשר חוללו לי החופשות

אחרי שסגרתי את כל הקצוות התפניתי לבשר לאמי היקרה שאני בדרכי לטיפוס על האלברוס (Mount Elbrus), הפסגה הגבוהה ביותר באירופה (שחבויה אי שם ברכס הרי הקווקז, בין רוסיה לצ'צ'ניה). השנה הייתה 1997, ומלחמת האזרחים בין רוסיה לצ'צ'ניה צבעה מדי יום את כותרות העיתונים באדום.

הייתי בטוחה שאמי תשחרר מחאה קלה ותגיד לי שנשים בגילי אמורות לנסות להרות בשלב הזה של החיים - ולא להעפיל לפסגות מושלגות. אולי היא תביע חשש או דאגה, כיאה לאם יהודייה. המחאה אמנם לא איחרה לבוא, ואולם מכיוון מפתיע למדי. "את לא יכולה לעשות לי את זה", הזדעקה אמי בחרדה אמיתית ומיד פירטה: "אחיך מתחתן עוד חודש, ומה יהיה עם החתונה אם יקרה לך משהו על ההר?"

אכן בעיה. זה לא ממש נורא אם יקרה לי משהו "על ההר", אבל החתונה! נו באמת...

השדיים של העמק

אל פסגתו המתעתעת של האלברוס נאלצתי להעפיל פעמיים, אחרי שבניסיון הראשון הצלחנו להגיע עד ל-200 מטר מהפסגה, אבל נסוגנו עם זנב מקופל בין הרגליים, בגלל מפולות השלגים ומזג האוויר הסוער שאליו נקלענו. כעבור כמה ימים נעשה הניסיון השני, שבו הצלחתי להניף לראשונה את דגל ישראל מעל לפסגה הגבוהה באירופה, 5,642 מטר.

בירידה מהפסגה, בבסיס האם האחרון על ההר, פגשתי קבוצה של מטפסי הרים יפנים שהגיעו באותו יום והתכוונו לנסות ולהגיע לפסגה למחרת. איחלתי להם בהצלחה, ומיהרתי לרדת מההר בניסיון להגיע למכשיר הטלפון היחיד שפעל באותם ימים באזור, כדי להודיע לאמא שאגיע שלמה ובריאה, בזמן, לחתונה.

בניסיון הראשון נסוגנו עם הזנב בין הרגליים

כינוי החיבה שדבק ב"אלברוס" הוא "השדיים של העמק", בזכות שתי הפסגות המתנשאות מעל לעמק כזוג שדיים צחורים ועצומים. כשאנחנו היינו כבר בשלב החוויות ואריזת החפצים הגיעה אלינו הבשורה המרה: המשלחת היפנית שפגשתי על ההר יצאה לפסגה בחצות, ועד שעות החשיכה של יום המחרת לא שבה.

כולנו הבנו מה המשמעות. הסיכוי לשרוד על ההר במשך 24 שעות בטמפרטורה של 40 מעלות מתחת לאפס ומאות קרחונים סדוקים הפזורים מסביבך שווה בערך לסיכויי השלום בין ישראל לחמאס. שמחת ההצלחה הפרטית שלי התפוגגה במהירות נוכח הבשורה הקשה.

36 שעות אחרי שהם יצאו מבסיס האם הצליחו מסוקים רוסיים למצוא את כל חברי המשלחת היפנית כשהם בחיים. הם אמנם סבלו מכוויות קור קשות, הם נראו רע מאוד, ואולם בניגוד לכל ההערכות וכנגד כל הסיכויים - הם נותרו בחיים.

התברר שהיפנים פיספסו את העלייה לפסגה, ופשוט המשיכו להקיף את הרכס העצום, כשהם ממשיכים ללכת באפיסת כוחות במשך כל שעות הלילה. רק בנס איש מהם לא החליק לסדק קרחונים (קרבאס, בשפה המקצועית) או קפא למוות. הנס של המשלחת היפנית ליווה אותי בדרכי אל החופה של אחי. זה היה איתות ברור מהטבע, שהזכיר לי מי כאן בעל הבית האמיתי.

בניסיון ההעפלה השני הצלחנו להגיע לפסגה וחגגנו בציונות מתפרצת

אני נורא רוצה לומר שאני לא מאמינה בנסים. אני נורא רוצה לספר ולכתוב איזה אדם ריאלי אני. כמה אני משתדלת להיות מקצוענית, יסודית, לסגור פינות, לתפוס קצוות ולא להותיר שום דבר לגורל או למזל. אני בוחרת את שותפיי למסע בקפידה, יוצאת למסעות לאחר הכנות ממושכות, בכושר שיא, עם הציוד הכי חדיש - ולא שוכחת שאנחנו בסך הכל אורחים לרגע.

אפצ'י אחד של אמא אדמה מוחק כפרים שלמים ומחזיר אותנו לפרופורציות האמיתיות שלנו. אני לא כובשת פסגות (מקסימום מלפפונים, אבל זה רק בגלל שהייתה לי סבתא רומניה שלימדה אותי לעשות מלפפון חמוץ הכי טעים בעולם). אני מנסה להגיע לפסגה מתוך הרבה כבוד ויראה.

אומרים שרק ההר מחליט מי יפסע על פסגתו. ואם אני מצליחה, אני מודה לו בהכנעה, מבקרת לזמן קצוב, ומנסה לשוב בשלום לביתי.

בדרך למון בלאן, נתקלתי בקראבאס

ולמרות כל ההצהרות היפות האלו, ולמרות כל הכוונות הטובות האלו, נדמה שקצת קשה לשרוד חוויות של ספורט אתגרי בלי קצת מזל ונסים. את זה גיליתי כבר בטיפוס הראשון שלי, בקיץ 1995, על המון בלאן (Mount Blanc), ההר הגבוה ביותר במערב אירופה (4,808 מטרים).

בתום שבועות מאומצים של אימונים והתאקלמות יצאתי בחצות לדרכי אל עבר הפסגה, כשאני קשורה אל חברי אלאן, אלפיניסט מקומי, שלמד להשתמש בגרזני קרח וקרמפונים (סוליות ממוסמרות מיוחדות לטיפוס על קרחונים. ר.נ) לפני שלמד לדבר.

יצאנו לדרך רק אחרי שבועות מאומצים של אימונים והתאקלמות

בשעת בוקר מוקדמת הצלחנו להגיע אל הפסגה, מלווים בתחושת אושר עילאי. יום בהיר עם ראות מושלמת קידם את פנינו, ורכס האלפים נפרס למרגלותינו בלובן משכר. אחרי שהצטלמנו בכל זווית אפשרית, התחלנו בדרכנו הארוכה למטה. הנתיב שבחרנו בו, "הגרנד מול" היה משופע קרבסים (קרחונים שנסדקו ונפערו), ונאלצנו לדלג מעל עשרות קרחונים סדוקים ומבוקעים.

לקראת שעות הצהריים הטמפרטורות עלו, אנחנו התעייפנו, אבל עדיין שמרנו על כל כללי הזהירות ונותרנו קשורים זה לזו, באמצעות שתי רתמות ערסל (סנפלינג) וחבל טיפוס. אני מניחה שזה היה הקרבאס האלף ואחד שדילגנו מעליו באותו יום. שולי הקרחון קרסו מתחת לרגליי, ותוך פחות משנייה מצאתי עצמי צונחת לתוך הסדק, בניסיון נואש להיאחז בגדה השנייה של הקרחון, באמצעות גרזן הטיפוס שהיה לי.

נחלתי כישלון גמור, לאחר שגם הדפנות של הקרחון השני פשוט קרסו. חיי ניצלו תודות לשלושה גורמים: לא עיגלנו פינות, ולמרות השעות הרבות ולמרות שכבר היינו נמוכים מאוד על ההר נותרנו קשורים זה לזו. היה לנו ציוד תקני ומתאים, והגורם החשוב ביותר כנראה, בן הזוג שלי לטיפוס התגלה כמקצוען קר רוח.

הוא תקע את הקרמפונים שלו בקרח, מתח את החבל ולאט לאט הוציא אותי מהסדק. במלים פשוטות, קרה לי נס על המון בלאן. ההר, שמדי שנה גובה את חייהם של לפחות 50 מטפסי הרים, בחר להותיר אותי בחיים.

חיי ניצלו בזכות ההקפדה שלנו על הכללים, וגם כי אלאן התגלה כמקצוען

קולות מבטן האדמה הקפואה

בחורף 1998 יצאתי עם משלחת ישראלית-רוסית לכיוון סיביר המזרחית. היעד היה ימת בייקל (Lake Baikal). המטרה: לנסות ולחצות את האגם הגדול בעולם, שבתקופה זו הוא קפוא, כנראה בפעם הראשונה בהיסטוריה. סרגיי גינסבורג, איש הקשר המקומי שלנו, התגלה כגרסה הרוסית למקגייבר, מה שמיד זיכה אותו בשם החיבה "סרגייבר".

האיש פשוט מסוגל להפוך שתי פחיות קולה למגלשי סקי. צריך לראות כדי להאמין. חמישית מעתודת המים המתוקים בעולם נמצאים בימת בייקל, שרוחבה נע בין 40 ל-80 ק"מ, ואורכה מגיע עד לכ-680 ק"מ. עומק האגם הנסתר מגיע עד ל-1.6 ק"מ. ולמרות שפע המים הזה, קצת קשה להאמין שלפחות בשלהי המאה ה-20, לתושבים שגרו בכפרים המועטים הפזורים לאורכו של האגם לא היו מים זורמים בבתים.

חברי המשלחת שלנו נרתמו למזחלות והחלו לצעוד במרץ רב מצד אחד של הגדה אל העבר השני. היום הראשון האיר לנו פנים, וגמענו במהלכו 20 ק"מ בקירוב. לפנות ערב הקמנו אוהל והתכוננו ללינה הראשונה שלנו בלבו של אגם קפוא, בסיביר המזרחית, במינוס 40 מעלות. בשל הקור העז נדחסנו שישה אנשים לתוך שק שינה אחד גדול, כשכל אחד שוכב בתוך שק השינה האישי שלו, בתנוחת סרדינים קפואים בפריזר טבעי.

מנוחה לצדו של סרגיי, שזכה לכינוי "סרגייבר"

דקות לפני שהצלחנו להירדם ולאגור כוחות לקראת הימים הבאים החלו קולות עמומים לבקוע מתוך האגם. הדם קפא לנו בעורקים - ולא בגלל הקור. הרעש היה מצמרר והפחד שיתק אותנו. חושך מצרים מסביב. חבורה של שישה אנשים סגורה בתוך אוהל קטן, בלבו של אגם קפוא, שמשמיע קולות מבעיתים.

אמנון, אחד מחברי המשלחת, ניסה לשחרר את הלחץ ואמר שעוד שנייה הקרח נסדק, אנחנו נופלים לתוך האגם עם האוהל ואחרי זה הקרח נסגר מעלינו. לא נורא. כנראה שנמות מקור לפני שנספיק לטבוע או להיחנק. סרגייבר ניסה לשמור על קור רוח רוסי, והתעקש שבסך הכל מדובר בקולות של הטבע.

חלומות פז לא היו באותו לילה מהסיבה הפשוטה - לא יכולנו לעצום עין מרוב פחד. גם בלילות הבאים הרעש המסתורי ליווה אותנו, וכעבור כמה ימים, כאשר הגענו לצדו השני של האגם, ראינו ששולי האגם אכן נבקעו והקרח סדוק.

כמה טוב היה להיות אחרי החוויה המפחידה...

התושבים הכפריים היו המומים מהחבורה המוזרה שהגיחה לפתע מלבו של האגם. הם ליוו אותנו בהתרגשות לתחנת הרכבת המקומית וסיפרו שהם כבר כמה לילות נמצאים מחוץ לבתים בשל רעידות אדמה שפקדו את האזור. בדיעבד התברר לנו שהאזור משופע ברעידות אדמה, מה שאומר שהתסריט השחור של אמנון לא היה כל כך רחוק מהמציאות.

גושי קרח שהתרוממו מתוך האגם וסדקים גדולים היו עדות מצמררת למה שהיה עלול לקרות לנו. היינו שבויים בלבו של האגם, נתונים לחסדי הטבע, בלי שום יכולת להיחלץ מהמצב שאליו נקלענו. היתרון היחיד בנס שקרה לנו במסע לחציית ימת בייקל היה חוסר הידיעה. לפעמים, כנראה שעדיף לא לדעת. צריך פשוט קצת מזל ונסים קטנים לאורך הדרך.

איזה מזל שיש גם עבודה

אחת החולשות הגדולות שלי הן חופשות סקי. היו שנים שבתקופת הקיץ הייתי מחבקת את מגלשי הסקי שלי מרוב געגועים למדרונות המושלגים. במסגרת גלוש כפי יכולתך, אפילו הצלחתי לסדר לעצמי עבודה במועדון הים התיכון ואל דיזר (Val D'isere) שבאלפים הצרפתיים.

התפקיד היה קל: לחייך לאנשים בכניסה למסעדה בבוקר, בצהריים או בערב. בין לבין יכולתי לגלוש כאוות נפשי ולגמוע קילומטרים של מדרונות צחורים. וזה בדיוק מה שעשיתי. כאשר אחד ממדריכי הסקי זכה בקבוצה נחמדה ברמת גלישה טובה הייתי מצטרפת לקבוצה לחצי יום גלישה, ולפעמים ליום גלישה מלא. וזה בדיוק מה שקרה כשאלן, אחד מחבריי הטובים, קיבל להדריך את אחת הקבוצות הטובות.

ואל דיזר (צילום: Agence Nuts - Office du Tourisme Val d'Isere)

הם החליטו לצאת לגלוש במשך יום שלם מחוץ למסלולים, מה שנקרא "אוף פיסט". מכיוון שהייתי צריכה לשוב למשמרת צהריים, גלשתי בחברתם רק בשעות הבוקר ובצער גלוי נפרדתי מהם כעבור שלוש שעות ושבתי לבדי למועדון. עשר דקות אחרי שעזבתי את הקבוצה הם נקלעו למפולת שלגים (אוואלאנג') שגבתה את חייו של אחד מחברי הקבוצה.

את אלן ואת שאר חברי הקבוצה פגשתי רק לקראת סוף היום, כאשר סימני ההלם ניכרים היטב על פניהם. יכול להיות שגם אני הייתי שורדת את אותה מפולת שלגים. ויכול להיות שגורלי היה כמו של אותו גולש אומלל, שפשוט היה במקום הלא-נכון בזמן הלא-נכון. בשארית אותו שבוע התנדבתי לעבוד את כל שלוש המשמרות. שבוע אחר כך תאוות הסקי ניצחה, ויצאתי שוב לגלוש.

מאז אני מנסה לא להתגרות בגורל ולא ללעוג למזל, אלא פשוט לקוות שהימשיכו להיות לצדי בעוד הרבה מאוד טרקים וחוויות.

• חוויתם נס בחופשה? ניצלתם מאסון במסע? שתפו אותנו
  

תארו את המקרה (עד 200 מלים) וכיתבו את שמכם ומספר טלפון שבו ניתן יהיה ליצור אתכם קשר, במידת הצורך. את הסיפורים הטובים והמעניינים ביותר נפרסם במשך חנוכה