מועדון הסרט המגניב

מכל התחושות שסרט יכול לעורר בך, אין מופלאה יותר מהתאהבות כנה באחת הדמויות. ממצב שבו השעיית האי־אמון המפורסמת עובדת כל כך טוב, שליבך יוצא אל משהו שהוא לא רק פרי דמיון, אלא גם בעל אורך חיים של משהו כמו שעתיים. הנפש המשונה שלנו מסוגלת להישבות לגמרי בדבר שכל קיומו הוא אור וקצת צליל, ומי שמצליח להכניס אותנו להלך הרוח הזה ניחן באחת המתנות המופלאות ביותר שבמאי - או תסריטאי, או מספר סיפורים מכל סוג שהוא - יכול לקבל מאלוהי המילה הכתובה. דני לרנר, הבמאי־תסריטאי של "קירות", קיבל כזאת מנה מהתשורה המיסטית הזאת, שהוא גורם לך להתאהב בלא פחות משתי דמויות בתוך לא יותר מ־90 דקות, וזה הופך את הסרט שלו לאל־כשל: לא משנה איזה מגרעות נזקפות לרעתו, הן בטלות בהשוואה להישג הזה. וזה שהמגרעות עצמן הן שוליות, זה רק בונוס.

"קירות" הוא סיפור פשוט: גליה (אולגה קורילנקו) היא אוקראינית שנמצאת בארץ מתוקף היותה שבויה בידי העולם התחתון הרוסי־ישראלי. אלינור (נינט טייב) היא אישה מוכה. האחת מתפקדת כמחסלת שלא מרצונה, השנייה כקורבן על לא עוול בכפה. שתיהן חיות בין ייאוש לעוד ייאוש עד שהבוסים של גליה משכנים אותה דלת־אל־דלת עם אלינור - ומכאן "קירות", כן? - והחברות שנוצרת ביניהן משנה מהיסוד את מצבן ואת גורלן. בדרך יש יריות ומכות וכיו"ב אקשן, ומבחינת שיוך אתני אין ספק שיש לנו פה עסק עם מותחן פעולה, אבל כזה שהלב שלו טמון במין משולש אהבים אפלטוני: האוקראינית, הישראלית והצופה.

"תדעי לך, יש היום הורמוני גדילה"

את האג'נדה של לרנר היה אפשר להרגיש היטב כבר ב"ימים קפואים", סרט־הסטודנטים־באורך־מלא שלו, שזכה להמון פרגון מוצדק כשיצא ב־2006: הקטע שלו הוא לקחת ז'אנר מובהק ולהעניק לו טיפול אישי/ מקומי - אבל תמיד, וחשוב להדגיש את זה, טיפול אוהב. האיש, וזה ניכר מכל פריים שלו, חולה על סרטי ז'אנר, שלא לומר בי־מוביז. והמבט הזה בגובה העיניים על תוצרת שנחשבת לנחותה הוא בדיוק מה שמאפשר לו לעשות את מה שהאמריקאים מכנים "קראוד פליזר", כלומר סרט סוחף־קהל, בלי להיות נמוך. מהבחינה הזאת הוא משחק במגרש של במאים מהקליבר הכי גדול שיש - בסון, טרנטינו, ספילברג, ומהקבר סרג'יו ליאונה ואקירה קורסאווה וז'אן פייר מלוויל ("הסמוראי"), שלרנר עצמו מייחס לו את ההשפעה העיקרית על "קירות".

כיוון שאני עצמי חובב סרטי ז'אנר, שלא לומר בי־מוביז, הייתי בעד "קירות" מלכתחילה. ח"נ ביאליק אמר שלא נהיה מדינה ראויה לשמה עד שיהיו לנו "שוטר עברי וזונה עברייה"; ת"ק מרלינג אומר שלא תהיה לנו תעשיית קולנוע ראויה לשמה עד שיהיו לנו מותחנים וסרטי אימה וקומדיות. עד שהבמאים המקומיים ישאפו לבדר במקום לעשות אמנות, כי תעשייה בריאה מייצרת סרטים לקהל. לא למבקרי קולנוע. עכשיו, זה שלרנר הולך בדרך הנכונה לא אומר שאני מתעלם מהנפילות שלו: האקשן של "קירות" זועק לעוד מיליון דולר מעבר לשניים שהיו לו, הקליימקס שלו לוקה בתסמונת "מישהו פה ראה יותר מדי סרטים של בראיין דה פלמה", ובכלל, אפשר לומר שהדקות הראשונות והאחרונות שלו נופלות מכל מה שביניהן. אבל בהתחשב בהזדהות הנהדרת שנוצרת עם שתי הבחורות מוכות הגורל האלה, ועוד בסרט שהיומרה העיקרית שלו היא לספק גוד טיים, להיטפל לחולשות שלו זה מה שהאמריקאים קוראים "לפצל שערות".

זה ש"קירות" הוא סרט ז'אנר אין פירושו שהוא נטול עומק. להפך: רק משיקולי קוצר יריעה אני לא נכנס פה לדברים המאוד מעניינים שיש לו להגיד על דת וגאולה, פמיניזם ושוביניזם, העצמה נשית וחראיות גברית. אבל זה כל מה שיפה בסרטי ז'אנר, או לפחות באלה מהם שעשויים כמו שצריך: אפשר לצרוך אותם כבידור נטו, אבל באותו כסף אפשר גם לנתח אותם ברצינות כמייצגים של התרבות שממנה הם באים.

דני לרנר - במאי ישראלי על כל המשתמע מזה - עשה סרט אקשן שגורם לך להתאהב בשתי נשים שגם הסבל שלהן וגם העוצמה שלהן אוניברסליים לגמרי, ממש על גבול המשל על נשיות ומשמעותה. כל כך כיף לראות את זה, כל כך נעים לחשוב על הקולנוע הישראלי בתצורה הזאת, שתכף נגמר לי המקום ועוד לא מצאתי איפה לדחוף מילה על זה שנינט היא בת זונה של שחקנית.

• קירות, 3.12 בבתי הקולנוע 
  

חי צומח מדמם

"ברוכים הבאים לזומבילנד" הוא יופי של קומדיית אימה. לא, כי בתור מלודרמה הוא בכלל לא משהו

איזה קטע. יום לפני הקרנת העיתונאים של "ברוכים הבאים לזומבילנד" אני קורא איזה טוקבקיסט ב־IMDB, והוא טוען שהסרט הזה משיב לקומדיית האימה את הכבוד האבוד שלה. אז אני מנסה לחשוב מהי קומדיית האימה הגדולה בכל הזמנים, ומגיע למסקנה שאין מה לעשות: הגם שבאופן אישי אני מחבב יותר את טרילוגיית "מוות אכזרי" של סם ריימי, הכתר חייב ללכת ל"מכסחי השדים". למחרת אני רואה את "זומבילנד", ואיזה סרט זוכה שם למחווה מקיר לקיר אם לא ההוא עם איש המרשמלו ו"אל תצליבו את הזרמים". מחוות אומרות הרבה על מי שמגיש אותן.

ומבחינתי, הכבוד שמקבל "מכסחי השדים" מיוצרי "זומבילנד" - הבמאי רובן פליישר והתסריטאים ריט ריס ופול וורניק - אומר שהראש שלהם נמצא בדיוק במקום הנכון בבואם להגיש לנו הבהלות והתפקעויות המשמשות בערבוביה.

"מה זאת אומרת הם מוחקים פטמות?"

"זומבילנד" הוא סיפורה של אמריקה פוסט־אפוקליפטית שבה בני האנוש הם מיעוט נרדף, וזומבים (ליתר דיוק נפגעי מוטציה של וירוס הפרה המשוגעת, אבל בתכלס זומבים) הם אלה שמבצעים את הרדיפה. הכי פשוט, הכי משומש, וגם הכי כר נרחב לפעולה קומית - כי איפה שיש קלישאה יש ציפיות, וציפיות אפשר לשבור, וציפיות שנשברות נוטות להיות מצחיקות. שזה כמובן קל להגיד, אבל קשה מאוד לעשות. לראיה, נסו לחשוב על קומדיות אימה שהן גם מוצלחות וגם לא הוזכרו כאן עד כה. כלומר, ברור שיש - נגיד "מת על המתים" ו"גרמלינס 2" ו"צעקה" - אבל זה תת־ז'אנר שיש בו יציאה מוצלחת אחת על עשר מחורבנות. וזה הופך את היותו של "זומבלינד" אחלה סרט להישג אפילו יותר מרהיב.

מילה על וודי הארלסון, כי חייבים: חוץ מזה שהאיש גונב את "זומבילנד" בלי להתאמץ בכלל, איכשהו נדמה שהוא מעביר קריירה מגוונת להפתיע - קומית כאן, דרמטית ב"לארי פלינט", פסיכוטית ב"רוצחים מלידה" - בלי לקבל את הריספקט שמגיע לו. ובכן, ריספקט. האיש הוא תותח־על, ונשבע לכם שאני לא אומר את זה רק בגלל שאם אי פעם יוכרז באמריקה על לגליזציה של המריחואנה, האיש הזה יהיה מהראשונים שפסל בדמותו יוצב מחוץ לאיזה קופי־שופ בסן פרנסיסקו. 

• ברוכים הבאים לזומבילנד, 3.12 בבתי הקולנוע
  

החדשות הטובות הן ש"יהודי טוב" הוא סרט שלם יותר, מעניין יותר ומעצבן פחות מהשניים האחרונים של האחים כהן - "ארץ קשוחה" עם הבגידה שלו בצופים בישורת האחרונה, ו"לקרוא ולשרוף" עם הקטע המדושן־מנג'ס שלו (למעשה, תמיד חשבתי שהיה צריך לקרוא לו "אחי, ניג'ס אתה"). החדשות הרעות הן ש"יהודי טוב" הוא סרט לא משהו.

תקציר של כל ההתפתחויות יהיה הכל חוץ מקצר, אז נגיד ככה: לארי גופניק הוא פרופסור יהודי (כן נו, טוב) שאשתו מחליטה להיפטר ממנו ואחיו יורד מהפסים והתלמיד הקוריאני שלו מנסה לשחד אותו והשכנה הכוסית שלו מנסה לפתות אותו, והוא רק מנסה להבין מה הדבר הנכון לעשות מבחינה מוסרית. כלומר, חוץ מבסיס עלילתי קומי־טרגי יש פה עניין שלם עם אוזלת ידה של האמונה באופן כללי והיהדות באופן ספציפי.

אני חושב שהניהיליזם של הכהנים הוא ילדותי, אבל זה בשוליים; מה שבאמת מפריע לי אצלם לאחרונה זה קומדיות כמו "לקרוא ולשרוף" ו"לחסל את הליידי" ו"אכזריות בלתי נסבלת", שנראות כאילו נעשו רק כדי להוציא מהקהל האינטלקטואלי תגובות בנוסח "הו, כמה שנון".

רבותי, מה אני אגיד לכם? בשביל קומדיות לא באמת מצחיקות שמנסות לקלוע למה שהקהל גבה־המצח מגדיר כשנינות יש לנו סרטים צרפתיים.  

• יהודי טוב, 3.12 בבתי הקולנוע